הילדים האבודים / נעם חורב
בארץ "לעולם לא" גרים הילדים האבודים
מרחפים להם אי-שם במרחבים הבודדים
ילדים בלי אבא-אמא, שנולדו על הקצה
ילדים בלי אבא-אמא, שאיש אינו רוצה
והם שורפים שם את הזמן, שנה אחרי שנה
בלי מקושקשת וסלט וסיפור לפני שינה
מחכים בסבלנות, אולי ברגע מסוים
מישהו כבר יבוא ויקח אותם משם
אך בממשלת "לעולם לא" יושבים האדונים
מאחורי חומות גבוהות, על כסא של ליצנים
הם אוהבים מילים גדולות כמו שוויון ודמוקרטיה
ובהסתר חותמים חוזים עם אלוהי הביורוקרטיה
כי כל כך הרבה ידיים מושטות אל הילדים
להגיש להם כוס מים, לחבק את הפחדים
ולמרות כל זה בסוף לא נשאר להם סיכוי
הליצנים הם שקובעים מי ראוי או לא ראוי
ורק הם בסוף יחליטו מי יכול להיכנס
זה לא עניין של אהבה, זה עניין של אינטרס
יש הרי חוקים ברורים, ואין כאן הנחה
אם תעמוד בקריטריונים - תזכה במשפחה
ועדיף שהילדים יחכו, גם אם לא קל
שיעברו מפנימיה-לפנימיה-לפנימיה-לעוד ספסל
כי אולי זה מאוחר מדי לחזור ולתקן
בארץ "לעולם לא" כבר לא יגידו להם "כן".