הסיפור שלנו / נעם חורב
ביום הראשון של כיתה א', המורה שלחה אותנו הביתה עם מטלה: לכתוב עבודה על חגי תשרי.
הגעתי הביתה, סיפרתי לאמא שלי בהתרגשות, והוספתי: "אני רוצה שהעבודה שלי תהיה העבודה ה-כ-י טובה בכיתה!!".
ככה התחיל, למעשה, הסיפור שסיפרתי לעצמי, על עצמי.
במהלך השנים הסיפור הזה הלך והעמיק, שלח זרועות-תמנון, הסתעף, אבל תמיד נשען על אותם עקרונות מופרכים שגיבשתי לעצמי: אני חייב להיות הכי טוב בהכל. הכי מוצלח. הכי יפה. הכי מוכשר. תמיד.
לאט לאט הפכתי להיות עבד של הסיפור שלי. הוא הגדיר אותי, היווה רועה לזאביי, והוביל אותי לרוב ההחלטות שקיבלתי בחיים.
לא הרשיתי לעצמי לטעות. לא הרשיתי לעצמי ליפול. לא הרשיתי לעצמי להתלכלך.
הייתי חייב להצטיין בבית הספר. להצטיין בעבודה. להצטיין כבן-זוג. להצטיין כחבר. הייתי חייב להצטיין גם במקומות שממש לא רציתי להצטיין בהם.
בגלל שהייתי עקשן, הצלחתי לשכנע גם את הסביבה שלי בסיפור הזה. כולם התרגלו וידעו שלכל מקום אליו אגיע – אהיה הכי טוב. שאקבל את כל ההחלטות ה"נכונות". שלא אעשה שטויות. שאשיג מאה בכל מבחן. שאשמור, בעיוורון מחריד, על תדמית נקיה וחיוך מצוחצח. ככה התחילו גם הציפיות הבלתי אפשריות. אני הרי לא יכול לסטות מהסיפור שמכרתי לכולם. פתאום הונח על כתפיי משא נוסף מלבד עול הציפיות שלי מעצמי, משא ה"מה אחרים יגידו?".
בגיל 30, מותש מהמרדף הבלתי פוסק שנקלעתי אליו, טסתי למזרח. החלטתי ששם, אף אחד לא מכיר אותי, ולכן אני יכול להיות גרוע. אני יכול להיות מכוער. אני יכול להיכשל. אני יכול לטעות. אני יכול, למעשה, בפעם הראשונה – לעשות ולהיות בדיוק מה שבא לי.
במשך 3 חודשים לא התאמצתי להיות נחמד לאף אחד. גם לא לעצמי. עשיתי רק את מה שאני רוצה ורואה לנכון. השלשלאות הכבדות של הסיפור שלי כבר לא עצרו לי את הדם או לחצו לי על הבשר, ובפעם הראשונה בחיי – הרגשתי חופשי באמת.
בדרך חזרה לארץ, במטוס, עשיתי קצת חשבון נפש, והגעתי למסקנה שככה אני רוצה לחיות את החיים שלי. בנאמנות גמורה למי שאני, ולא למי שסיפרתי לעצמי שאני. לא רוצה לעמוד יותר בשום ציפיות שלא חשובות לי. לא רוצה להיות תמיד הכי טוב. לא רוצה את הסיפור הזה יותר.
תקופת ההסתגלות בארץ היתה קשה. האנשים הקרובים אליי לא תמיד הבינו מה עובר עליי ומה פשר השינוי. חלקם חשבו שהשתגעתי. חלקם חשבו שנדפק לי המוח. חלקם חשבו שאני מפצה על שלב מרד הנעורים שמעולם לא עברתי. חלקם הקטן – הבין בדיוק מה עובר עליי. ואני... אני הייתי שלם עם כל רגע.
אנחנו מספרים לעצמנו כל כך הרבה סיפורים על עצמנו. אף אחד מהם לא באמת נכון. אף אחד מהם הוא לא באמת אנחנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו מוצלחים בתחומים מסוימים וגרועים בתחומים אחרים.
יש לי חבר שבמשך שנים סיפר לעצמו שהוא לא טיפוס של מערכות יחסים. "זאב בודד" הוא קרא לעצמו, מה שהוביל אותו פעם אחר פעם לדחות מעליו בחורות או "להיכשל" בדייטים, ולהשלים עם העובדה שהוא יגמור את החיים לבד. אגב, הוא נשוי היום באושר.
חברה אחרת שלי החליטה שהיא לא מסוגלת לפתח קריירה מצליחה. היא לא בנויה לזה, כסף מפחיד אותה, ומה פתאום שהיא תנהל אנשים. "אני אמצא בעל עשיר" – היא תמד היתה קורצת לי בחצי צחוק. היום יש לה עסק קטן ומטאורי עם 6 עובדים והכנסות לא רעות בכלל.
חלק מהחברים שלי ניפצו את קירות הזכוכית עליהם היה כתוב הסיפור שלהם. חלקם עדיין חיים בו. חלקם נאבקים כדי לצאת.
קשה לנו להבין ולהשלים עם העובדה שאנחנו לא סיפור אחד. אנחנו הרבה סיפורים. אנחנו מורכבים. אנחנו משתנים. אנחנו בנויים מכל כך הרבה חלומות וצלקות ורצונות ומכשולים. אנחנו, בשום אופן, לא אמורים או צריכים לקיים את התורה המדויקת שהענקנו לעצמנו בילדותינו.
יש לנו את החופש להיות מה שבא לנו, לא לעמוד בציפיות של עצמנו או של אחרים, לחקור, להתנסות, לטעות, ולהבין שבארון שלנו תלויות אינספור חליפות, ואנחנו יכולים לבחור את החליפה שהכי נוחה ומתאימה לנו. אנחנו רשאים, תודה לאל, להשיל מעלינו את הסיפור החד-גוני שלנו או לפחות להכיר בעובדה שמדובר בסיפור, ולבחור לנו סיפור אחר – מאפשר יותר, בריא יותר, כזה שיעניק לנו הזדמנות אמיתית להיות מאושרים. כזה שיעניק לנו הזדמנות אמיתית להיות פשוט אנחנו.