אפשר כבר לשמוע את הצעדים הכבדים והחרישיים של יום כיפור.
הוא אוטוטו בדלת. ממש תיכף מישהו ישלח יד וינמיך את כפתור הווליום של המדינה כולה. ערימות עיתונים, כבישים יחפים, לוחות "רמי" שחוקים, שיטוטים ליליים, ושקט כזה – השקט של כיפור.
אני לא מחובבי הסליחות הכיפורימיות, אני יותר טיפוס של "בקש סליחה כאן ועכשיו", אבל יש בנאדם אחד שאני מרגיש ששכחתי לבקש ממנו סליחה כבר יותר מדי זמן.
אתה, שהיית איתי מההתחלה, ועשית איתי את כל הדרך.
שנשארת, גם כשכל השאר חייכו, וברגע האמת הפנו את הגב.
שנתת לי עוד הזדמנות. ועוד אחת. ועוד אחת. גם כשכבר לא ממש הגיע לי.
עכשיו זה הזמן לבקש ממך סליחה.
סליחה שלא תמיד האמנתי לך.
סליחה שלא תמיד האמנתי בך.
שפקפקתי במי שאתה, ובמה שאתה.
שלגלגתי על החלומות שלך. שלא האמנתי שתגשים אותם. שלא חשבתי שאתה באמת מסוגל.
סליחה שהתעקשתי שלא תוריד חולצה בים. אתה כל כך רצית, ואני הבטחתי לך שבשנה הבאה, כשיהיו לך קוביות בבטן, נשתולל ביחד בחוף גאולה.
סליחה שלא ידעתי לסלוח. שהסתובבתי עם פנקס חשבונות וחרטתי בדיו שחור כל טעות שעשית, כל בנאדם שאיכזבת, כל מינוס בבנק, כל כשלון.
שדרשתי ממך קבלות כל הזמן. שביקשתי שתוכיח – כמה אתה טוב, כמה אתה יפה, כמה אתה מוצלח.
סליחה שהזעקתי את ה"ווייז" הפנימי שלך בהיסטריה במקום לתת לך ללכת לאיבוד, כדי שתגלה בעצמך את הדרך חזרה.
סליחה שהשוויתי אותך לאנשים אחרים במירוץ המשוגע הזה לכסף, לתהילה, לבשר. סליחה שתמיד מצאתי מישהו מצליח יותר, עשיר יותר, יפה יותר – ושאלתי אותך למה אתה לא כמוהו.
סליחה שתמיד שמרתי אותך בגבולות המוכרים במקום לתת לך לגלות יבשות זרות ומטורפות מחוץ לעצמך – בהן בעצם, מתרחש כל הקסם.
סליחה שלא נתתי לך לקחת שאכטה כי פחדתי מה יגידו מסביב. שלא הרשיתי לך לשיר כמו משוגע עם האוזניות באמצע רוטשילד. שלא אפשרתי לך להגיד את מה שאתה חושב באמת כי "לא נעים". שלא זרמתי איתך על להיות מטופש לפעמים. זו אחת הזכויות הכי גדולות שלנו כבני-אדם.
סליחה שלא תמיד הרשיתי לך לאהוב עד הסוף. לבטוח עד הסוף. שהשארתי מרווח בטחון. ששכנעתי אותך שזה פשוט לא שווה את זה אחרי כל הכאפות שחטפת מאנשים. סליחה שהרשיתי לאגו שלך להתנפח כמו סירת הצלה בכל פעם שהרגשת חוסר בטחון.
סליחה שלא נתתי לך לחפש – את עצמך, את האושר שלך, את האמת שלך, ודרשתי ממך לקפוץ כמו משוגע מכיבוש לכיבוש כדי לסמן עוד "וי" ברשימה.
סליחה שהתמכרתי לטבע האדם המטומטם, והאמנתי רק למילים המכוערות שאמרו עליך במקום לשחרר אותן לחופשי. שאשכרה התחלתי להאמין שאתה לא מספיק טוב, לא מספיק מוכשר, לא מספיק.
בעיקר סליחה, שלא תמיד הרשיתי לך להיות מי שאתה. עד הסוף.
בלי תחפושות. בלי התנצלויות. בלי כאב בטן.
אני מקווה שאתה סולח. אני מקווה שאתה מבין.
אתה, שהיית איתי מההתחלה, ועשית איתי את כל הדרך.
שנשארת, גם כשכל השאר חייכו, וברגע האמת הפנו את הגב.
אתה, שנתת לי עוד הזדמנות. ועוד אחת. ועוד אחת. גם כשכבר לא ממש הגיע לי.
אתה, שהוא בעצם אני.
