זה שעזב / נעם חורב

בפרלמנט של יום שישי, על 6 כוסות עראק וריח של חצילים שרופים, כיסא אחד נשאר ריק.

אחד מהחבר'ה לא הגיע. חברה שלו נפרדה ממנו אחרי שנתיים. הוא העדיף להישאר בין השמיכות ולפנק את עצמו עם מנה ראשונה מהגי'רף ומנה עיקרית של רחמים עצמיים.

השיחה בשולחן נעה בין קללות עסיסיות שכוונו לבחורה, לבין אמפתיה עמוקה לחבר הנעזב שלנו.

"מסכן, מה הוא יעשה עכשיו?"

"עד שהוא חשב שהוא מצא מישהי לכל החיים..."

"כואב הלב עליו, היא שרטה אותו לגמרי..."

ועוד פנינים שנזרקו לחלל האוויר בזמן שאני ישבתי ושתקתי.

בדרך הביתה התחלתי לחשוב:

כולם תמיד מדברים על זה שנעזב.

אף אחד לא מדבר על זה שעזב.

אנחנו מתוכנתים לחשוב שהקושי האמיתי הוא כשעוזבים אותך.

תחשבו כמה שירים קורעי לב נכתבו על הננטשים,

וכמה מעט שירים נכתבו על אלה שקמו ועזבו.

בתור מי שחווה את שני הצדדים, תנו לי לחדש לכם – זה לא פחות מכאיב לעזוב.

כשעוזבים אותך – מכתיבים לך את המציאות, ואתה יודע עם מה אתה צריך להתמודד. אין לך זכות בחירה. אתה נשאר במקום, בזמן שהצד השני ממשיך הלאה וצריך להילחם בעצמו כדי לא להסתכל אחורה, לא להרוג את עצמו בשאלות של – "האם עשיתי את הבחירה הנכונה?" או "אולי אני עושה את טעות חיי".

הצד שעוזב הוא זה שמתבשל עם הייסורים, ובסוף לוקח את ההחלטה, ולקחת החלטות זה אף פעם לא פשוט.

כמה זה קשה לשבת מול הבנאדם הכי קרוב אליך ולדעת שאתה עומד לפגוע בו. לרסק אותו.

כמה זה קשה להיות אמיץ מספיק כדי לפרק את החבילה ולהמשיך הלאה. לוותר על ההרגל והנוחות ולשנות את המציאות הכל כך מוכרת שלך.

כמה זה קשה להסתכל לאמת בעיניים ולהגיד בקול רם שזה לא מתאים לך יותר. הכי קל זה להישאר. להישאר בכל מצב. הכי קשה זה ללכת.

יש לנו נטיה לגייס את כל האמפתיה והתמיכה שלנו לאנשים הנעזבים. כאילו רק הם חווים את הפרידה. כאילו לצד השני זה קל.

אני זוכר שכשעזבו אותי, נפלתי לקרשים. הכי חזק, הכי מהר, הכי כואב. אבל בסופו של יום, ידעתי שזה לא בשליטתי ושהצד השני החליט. עכשיו אני רק צריך להתמודד עם הבחירה שלו, ובסוף גם להתגבר.

דווקא כשהייתי בצד שעוזב, היה לי הרבה יותר מסובך. השאלות לא הירפו ממני. המחשבות של מה היה קורה אם הייתי נשאר, אם הייתי נותן עוד הזדמנות.

מצד אחד הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לגדל ביצים, להפשיט את הלב ולחתוך. מצד שני, זה הרג אותי לראות את הבנאדם שאני כל כך אוהב מתייסר בגלל ההחלטה הזאת. עד כדי כך, שלפרקים חשבתי לתת לזה עוד צ'אנס רק כדי שלא אצטרך לראות את העיניים השבורות שלו מולי.

אני בטוח שבאותו יום שישי, בפרלמנט אחר של בנות איפשהו בעיר, נשאר כסא אחד ריק של ההיא שזרקה את חבר שלי.

ממש כמוהו, גם היא נשארה בין השמיכות, עם פילפינית חריפה ששרפה לה את הלשון ושאלות בוערות ששרפו לה את הלב.