לא הייתי שם

April 22, 2009

 

לא הייתי שם כשאלוהים אמר "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם, מות יומת דמיהם בם" בלי לדעת אולי, כמה אנשים הוא שולח אליו בחזרה.

 

אבל הייתי שם כשהוא החליט להביא אותי לעולם, כמו שאני, ולשלוח אותי למסע שאחר כך ייקרא החיים שלי.

 

 

לא הייתי שם בשלהי שנות השישים, כשפרצו מהומות סטונוול בניו יורק. לא הייתי שם, בין ענני האבק, כשההמון קרא תיגר בעקבות פשיטה של המשטרה על בר של הומואים, ובפעם הראשונה התקוממו באופן מאורגן ההומואים, הלסביות והטראנסג'נדרים והחליטו להילחם על מה שמגיע להם.

אבל הייתי שם כשפרצתי אני בבכי וסיפרתי את הסוד הנורא שלי. הייתי שם, בין ענני חוסר הודאות, כשקראתי סופסוף תיגר והקאתי הכל החוצה, ובפעם הראשונה התקוממו באופן מאורגן הלב שלי, העיניים שלי, הידיים שלי והבטן, והחליטו להילחם על מה שמגיע להם.

 

 

לא הייתי שם בשנות השבעים המאוחרות, כשהארווי מילק התרוצץ ברחובות סן-פרנסיסקו העיוורים, עם ניצוץ עקשן בעיניים וניסה בכל הכוח לגרום לאנשים להקשיב לו ולתמוך בזכויות ההומוסקסואליים. לא הייתי שם כשהוא נרצח.

אבל הייתי שם, כשהתרוצצתי אני בין הרחובות הצרים של עפולה כשלא יכולתי עוד לשקר בבית, וכשהדפנות השרוטות של הארון החלו לסגור עליי. הייתי שם כשנאבקתי בהתקפי החרדה, בדלקות העיניים ובדמעות, וכמעט הפסדתי.

 

 

לא הייתי שם, בחג המולד של 1993, בין הנורות הצבעוניות והשבילים הצחורים, עם ריח עצי האשוח, כשברנדון טינה נאנס באכזריות ונרצח, כי נולד כאישה והחליט להפוך לגבר.

אבל הייתי שם, בין הנרות הדולקים בחנוכיה, עם ריח שמן הסופגניות והמבוכה, כשהחלטתי גם אני, כמו ברנדון, להפוך סוף סוף לגבר ולספר לחבר'ה שלי מי אני באמת.

 

 

לא הייתי שם כשבארי וינצ'ל, חייל בצבא ארה"ב, נחבט בראשו אינספור פעמים על ידי חבריו לחדר, לא יכול היה לשאת את זה יותר, וביקש לחזור לעפר.

אבל הייתי שם אני, כשנחבטתי שוב ושוב ושוב על ידי חבריי לחדר בטיול השנתי מקריאות ה"הומו" שלהם, שניסרו את האוויר וריחפו בין כל החדרים האחרים, ובסוף בחרו להתיישב לי דווקא בחדרים של הלב ולא להסתלק משם עד היום. הייתי שם כשגם אני, כמו בארי, לא יכולתי לשאת את זה יותר וביקשתי מהמורה לחזור הביתה.

 

 

לא הייתי שם, בברמינגהם, כשדנה אינטרנשיונל שרה את "דיווה" על בימת האירווזיון, עטופה נוצות צבעוניות. לא הייתי שם, כשכולם יצאו לחגוג בכיכר וצרחו את מילות השיר "דיווה" כשמה שהם בעצם צעקו היה: "ניצחנו. אנחנו חופשיים".

אבל הייתי שם, בסלון הקטן שלנו בעפולה כשסיפרתי לאמא שלי למה העיניים של הילד הקטן שלה נכבו לפני שנתיים. הייתי שם כשלא עטפה אותי אפילו נוצה אחת, ובכל זאת הרגשתי שאני יכול לעוף. הייתי שם כשיצאתי לחגוג בחדר הילדות שלי, עם הקירות הצהובים וריח הטושים הפתוחים, והתקרה כבר לא נראתה לי כל כך נמוכה.

 

 

לא הייתי שם, כשישי שליסל טינף את האוויר הצלול כיין בשנות האלפיים המתקדמות, ופצע בדקירות סכין שלושה מהמשתתפים במצעד הגאווה. לא הייתי שם כשהעיר אשר בדד יושבת הרכינה ראש מבושה.

אבל הייתי שם, כשחבר מהעבודה טינף את היום שלי ופצע בדקירות שלושה עובדים הומואים כשטען שמבחינתו יש לנו קרניים. הייתי שם כשהרכנתי גם אני ראש מבושה והראיתי לו שאין לי קרניים.

 

הייתי שם כשלא הסכמתי בשום אופן להגדיר את עצמי כחלק מהקהילה, אבל נצבט לי הלב כשמישהו זרק מילה רעה על הומואים. הייתי שם כשנשבר לי הזין מהמשחקים, מהזיונים, מהשקרים ומהפוזה, אבל מקצה המועדון, שעון על הקיר, קיוויתי שאולי ברגע זה ממש מתחיל הלילה האחרון שלי לבד. הייתי שם כשלא הרגשתי בנוח לצעוד במצעד הגאווה עם כל האוחצ'ות, אבל בסוף מצאתי את עצמי בין שטיח האנשים האינסופי, מזיע וממשיך ללכת, כאילו אני צועד במצעד החיים.

 

הייתי שם כשנשבעתי לעבור מהעיר הזאת, המזוהמת, עם גדרות הגטו הקהילתיים, וה- AM:PM שלוקח כפול מהיפר שמשון בעפולה, וההומלסים ששוכבים על פיות הביוב הפעורים. אבל כשטיילתי ברוטשילד לבד בלילה, והספסלים הריקים חיכו שאשב עליהם, ידעתי שעל הספסלים האלה אני עוד אזדקן.

 

וככה עברתי גם אני, כמו כל אחד אחר, כאילו בסמוך למה שקורה בעולם שבחוץ, את הסיפור האישי והשקט והכואב שלי. ובזכות כל האנשים האלה, שעברו את חייהם במקביל לחיי, אני יכול לקום מחר בבוקר, לצאת מהבית, להחזיק יד לבנזוג שלי, להרים את הראש ולנשום.

 

ובין הדפים העמוסים של הזמן, נשאר לי רק לייחל לימים בהירים יותר, לאירועים משמחים יותר, לחדשות טובות יותר, ולקוות, ביני לבין עצמי, שאחרי כל השנים האלה ,לפחות הפעם, אני אהיה שם.

 

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle