להחביא את המפתח

September 14, 2017

 

חם. 

אוי, כמה שחם.

לא יודע מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי שזה זמן טוב לקניות בשוק.

פשוט קפץ לי גו'ק לראש - להכין סיר עלי גפן ממולאים שרופים בתחתית, כמו של אמא, לארוחת שישי.

 

 

אז בשיא החום ירדתי לשוק הכרמל, פילסתי את דרכי בין הבאסטות, ובידיי המיוזעות – אספתי את המצרכים.

אישה אחת זקנה דחפה לי ליד פלאייר על ביאת המשיח,

איש אחר עם שפם נתקל בי, ושפך עליי את כל המים של המלפפונים החמוצים מהקופסה שהחזיק,

זבוב אחד עקשן החליט להקים התנחלות על האף שלי, החולצה שלי נדבקה לגב מרוב זיעה, ואיפשהו, בין קריאות "בעל הבית השתגע" לקריאות ה-"מתוק כמו דבש", כבר הרגשתי שאני רואה כתמים ושאני חייב לחזור הביתה אל אהוב נפשי, משוש חיי, בבת עיני – המזגן.

 

 

בשארית כוחותיי, עם שש שקיות שעומדות להיקרע בכל צד, צעדתי לעבר הבית, זחלתי אל חדר המדרגות, לחצתי על קומה 2 במעלית וסוף סוף נעמדתי מול הדלת.

מזיע, מתנשף וחסר חשק לחיות - הנחתי את השקיות כדי להוציא את המפתח.

שלחתי את היד לכיס האחורי השמאלי - אין מפתח.

גם לא באחורי הימני.

גם לא בקדמיים.

"זה לא קורה לי" – חשבתי לעצמי בהיסטריה.

המפתח חייב להיות איפשהו. חיפשתי שוב במעלית. ובשקיות. ומתחת לשטיח הכניסה. אין מפתח. 

כנראה שהשארתי אותו בבית, והדלת שלנו הרי ננעלת בטריקה.

צנחתי בייאוש על המדרגות ליד הדלת, שמתי ראש על המעקה הקריר ושקלתי ברצינות לדפוק על הדלת של השכן ולבקש ממנו שיעשה לי קצת פוווו.

שלחתי יד להוציא את הפלאייר שדחפו לי בשוק, הנדסתי אותו למניפה, וחשבתי לעצמי שזה באמת המשיח.

 

 

בסוף התקשרתי לבן-זוגי שהיה בעבודה והוצאתי עליו את כל הקיטור:

"ננעלתי מחוץ לבית!" ייבבתי כמו תינוק מגודל. 

"חם לי, ואני מזיע, ויש לי מיליון שקיות ואני תקוע מחוץ לדירה בחדר מדרגות!!!"

הוא שתק, ואז אמר בחיוך: "לא קרה כלום, די עם הפרצוף החמוץ..."

"מה די? מישהו שפך עליי מלא מים של מלפפונים חמוצים, זה נספג!"

"תקשיב מה תעשה", הוא שמר על קור-רוח שרק עצבן אותי יותר.

"תעלה חצי קומה ותפתח את ארון החשמל הימני".

"אני מאוד מקווה שיש שם דלת סתרים שמובילה הביתה או מיני-מזגן מתקפל", עניתי לו.

מילאתי אחר ההוראות שלו, והוא המשיך: "שלח יד מאחורי העציץ הריק..."

שלחתי יד ואז הרגשתי אותו שוכב שם – קטן ומתכתי וגואל. המפתח.

 

 

"מפתח!!!" צעקתי לטלפון, "יש שם מפתח!! מה הוא עושה שם?"

"אני מכיר אותך ממי. יום אחד אתה מאבד את האשראי. 

יום שני אתה שוכח את הטלפון במקרר. 

יום שלישי אתה מתעצבן שהטלוויזיה לא עובדת ואז אני מגלה שהיא לא מחוברת לחשמל... 

ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתנעל את עצמך מחוץ לבית, אז לפני כמה חודשים החבאתי לך שם את המפתח."

"תודה ממי, תודה..." מלמלתי והרגשתי איך בבת-אחת כל המיץ של המלפפונים החמוצים יוצא לי מהגוף.

 

 

ירדתי בדילוגים למטה, פתחתי את הדלת, הדלקתי את המזגן וחשבתי לעצמי – איזה מזל יש לי.

איזה מזל יש לי, כי יש מישהו שחושב עליי. 

שרואה אותי כמה צעדים קדימה. 

שמכיר אותי כבר כל כך טוב. 

יש מישהו שמנסה לעשות הכל כדי להפוך את החיים שלי ליותר נסבלים. 

יש מישהו שרוצה בטובתי, באמת בטובתי. 

יש מישהו שמשמח אותי, וזה לא תמיד נמדד במחוות גדולות ובזיקוקים, זה הכל בפרטים הקטנים. 

איזה מזל יש לי כי יש מי שדואג לי. יש מי שאוהב גם את החסרונות שלי. יש מי שמוכן לסבול את השטויות שלי, לתקן את הטעויות שלי.

יש מי שזוכר להחביא לי את המפתח.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle