להניח את המפתחות / נעם חורב
מאז שאני מכיר אותך, אתה עם המפתחות ביד.
כאילו שאתה חייב להיות מוכן, למקרה שתרצה לברוח.
בטיולים הראשונים שלנו על השדרה עוד הייתי שומע את הרשרוש המתכתי. בכל פעם שהייתי שואל אותך שאלה קשה - היית משפיל מבט לצרור שבידיך, ומהדק את האחיזה.
כשהיינו אוכלים, הצרור היה מונח על השידה, ליד שולחן האוכל שלנו, ואתה, לא היית משחרר את מבטך ממנו.
אחרי לילה של שתיה, כשהגבולות נמחקו, חשבתי לעצמי – "הנה, עכשיו הוא יניח את המפתחות בצד ויסמוך עליי. יסמוך עליי שלא אתן לו סיבה לברוח", אבל המפתחות נשארו, מטלטלות בין ידיך השיכורות. ידיך שתמיד העדיפו את המפתחות על פניי.
ואז, באיזה ערב תל אביבי, ישבנו על חצי בירה וסיפרת לי שאיבדת הכל. קירבת את המפתחות אל הגוף, ואמרת לי: "רק אל תרחם עליי".
פתאום הבנתי שיותר מדי פעמים בחיים העצובים האלה שלך, היית חייב את המפתחות כדי להישאר שפוי.
מאז, המפתחות הפכו להיות חלק מהפק"ל שלך. מהעור שלך. משמיכת הבטחון שלך.
ולאט לאט התרגלתי.
ככה זה זאבים בודדים, אמרתי לעצמי. תמיד עם המפתחות ביד.
ואני ידעתי שייקח לך זמן, אהוב שלי, להבין שאתה יכול להניח את המפתחות בשלווה. שום דבר רע לא יקרה לך איתי. ובגיהינום הזה של לחכות לך, גייסתי את כל הסבלנות שהצלחתי למצוא, וידעתי שיום אחד זה יקרה.
שיום אחד כבר לא תצטרך את פתח המילוט שלך מהעולם הזה. העולם הזה, שמוכר לך קצת יותר מדי טוב, ובו רק אתה נמצא, לבד, בלי משפחה - בערבי חג, בשבתות, בימי הולדת.
ואז הגיע ערב שישי. הגענו אל ההורים שלי. שולחן שבת. סירים על הגז. רעש סכו"ם. אמא שלי צורחת ברקע שהיא לא הכינה מספיק אוכל, האחייניות שלי רבות על האייפון, אחותי וגיסתי מרכלות במרפסת, ואתה עומד בין כל הרעש הזה, עם המפתחות ביד, ולא יודע מה לעשות עם עצמך.
התיישבנו לאכול. המפה הלבנה התמלאה בכתמי יין ותבשילים.
אבא שלי חזר על אותה בדיחה עשר פעמים, ועשר פעמים צחקנו מחדש, כי לא היתה ברירה.
לאט לאט ראיתי אותך משחרר את האחיזה. שוקע בכסא. מחייך. הקרחונים שלך החלו נמסים.
עזרנו לפנות מהשולחן. ואז קפה. פיצוחים. ופתאום אמא שלי קראה לך למטבח.
היא הוציאה קופסאות פלסטיק במיומנות ושאלה מה לשים לך, שתיקח איתך להמשך השבוע.
ואתה כל כך התבלבלת. יותר מדי זמן לא היו לך קופסאות פלסטיק של אמא במקרר. הצבעת במבוכה על סיר המרק. אמא שלי בתנועות נמרצות מילאה קופסה, אטמה אותה, והורתה לך בשתלטנות של אמהות להכניס לשקית. ואז היא מילאה לך קופסה עם תפוחי אדמה. ואז עוף. וסלט כרוב. ושאלה אותך אם אתה אוכל חריף כי יש לה מטבוחה, אבל אתה נראה לה אשכנזי.
ואני עמדתי, מציץ מאחורי המקרר, עם דמעות בעיניים, כי בלי לשים לב, אהוב שלי – הנחת את המפתחות על שולחן המטבח.
והתמונה המוזרה הזאת - שלך, עומד בין הרי קופסאות פלסטיק, עוזר לאמא שלי לסדר ולארגן הכל בשקיות, תלווה אותי כנראה לכל החיים.
והרגע הזה, הרגע המדויק בו היד שלך נפרדה מהקור המקפיא של מתכת המפתחות, הוא הרגע שלו חיכיתי כל כך הרבה זמן.
הרגע שבו סוף סוף הבנת - עד כמה אני אוהב אותך.