לזרוק את הרשימה

February 22, 2016

 

אנחנו לא בוחרים במי להתאהב.

זה כמובן לא מונע מבעדנו להסתובב שנים עם רשימת מכולת בראש. יש לנו הגדרות מדויקות לאיך אנחנו רוצים שהאהבה שלנו תיראה.

 

אנחנו מדמיינים אותו - נסיך החלומות שלנו, דוהר על סוס לבן ועוצר על מפתן דלתנו. הוא גבוה. עם חיוך של משחת שיניים. ההורים שלו טחונים, יש לו עבודה מסודרת, דירה עם מרפסת לים, קסם שרמנטי והוא תמיד אומר את הדבר הנכון. רצוי שיהיה רופא. או טייס. או רופא מוטס.

 

והיא, נסיכת החלומות שלנו – עם שיער חלק וגולש, ריח של קוקוס מתוק ועיניים צוחקות. היא מבשלת מדהים, אוהבת כדורגל, מתנדבת פעם בשבוע באיזו עמותה, ילדה טובה בחיים וילדה רעה במיטה.

 

 

אנחנו ניפגש כמו בסרטים. סתם באיזה יום שמש עם אוויר מלוח של ים. נחלוף זה מול זו ברחוב. המבטים שלנו יצטלבו. לרגע נחסיר פעימה. נאבד נשימה. נתמגנט, ומיד נדע - 

"זאת האמא של הילדים שלי". 

"זה הגבר של חיי".

 

 

נחפש אחד את השניה בפייסבוק. לא ניתן לנו לחמוק זו מזה. ואז אחרי שכבר נאבד תקווה - נקלוט אחד את השניה במקרה באיזו מסיבה. ניגש בביישנות, ניקח לנו דרינק, נדבר כל הלילה, נרוץ לים ערומים. נסתכל אחד לשניה בעיניים. 

הוא יהיה מושלם. והיא תהיה מושלמת. ואנשים יסתכלו מבחוץ ויגידו: "יוו, איזה זוג יפה".

אחר כך נתחתן באיזה "גן הפיסטוק" וכולם יגידו שזו החתונה הכי יפה שהם היו בה. ואז קוטג' בשרון. וילדים. שלושה.

ככה זה יקרה.

 

 

אבל אז מגיעה המציאות ומורידה לנו כאפה.

כי נסיך החלומות שלנו מגיע פתאום בסובארו מקרטעת. הוא סטודנט תפרן למדעי המדינה. בלילות הוא מחלטר כברמן, ובימים הוא דבוק לספה, מגלגל את הכאב, ומרוכז במרתון של "שובר שורות". הוא קצת נמוך ויש לו צלקת בסנטר - לא מ"צוק איתן" אלא מאיזו פעם שהוא החליק בקניון מול כולם.

 

והיא, היא סוחבת קצת משקל מהחגים. השיער שלה מקורזל והיא מעשנת "נובלס". היא בקושי יודעת להכין חביתה, צוחקת בקול רם נדי ועוד לא ממש החליטה מה היא תרצה לעשות כשתהיה גדולה.

 

 

נפגשנו, כל אחד עם הפרופיל הוירטואלי והמסולף שלו, במסדרונות הוירטואליים.

שנינו הרגשנו קצת לבד ורצינו לזייף אינטימיות, להרגיש נאהבים, והבדידות, שהיא הדבק החזק בעולם, חיברה בינינו. חשבנו שזה יהיה רק ללילה. הרי הוא עוד מסובך עם האקסית שלו והיא לחוצת חתונה. אין מצב שזה יהיה משהו רציני.

 

 

ואז, לרגע אחד קטן, היא צוחקת (בקול רם מדי) מאיזה בדיחה שלך. וזה גורם לך להרגיש טוב. פתאום אתה מתחיל לספר לה על אבא שלך, שתמיד אמר שלא ייצא ממך כלום. 

והוא, הוא מחזיק לך את היד ומסתכל עלייך, ופתאום לא אכפת לך להיות ערומה לידו באור. שיראה הכל. הוא גורם לך להרגיש יפה. איזה קטע. שנים לא הרגשת ככה.

 

 

ואין שום דבר מנצנץ וזוהר בסיפור הזה. אנחנו בטח לא קומדיה רומנטית. אנחנו סרט בורקס ישראלי דל תקציב.

אבל מה לעשות, התאהבנו.

אנחנו מתחילים לבנות חיים.

כל אחד מגיע עם התרמיל שלו על הגב. עם השריטות שלו, והשטויות שלו, והצלקות שלו. וזה אולי לא מה שחשבנו, אבל זה אמיתי וזה הופך לנו ת'בטן.

 

 

אנחנו מקמטים את רשימת המכולת שלנו, וזורקים אותה לפח.

כי מה שמחבר בין שני אנשים זה הרבה יותר מרשימת מכולת.

כי אנחנו לא בוחרים במי להתאהב.

אנחנו לא בוחרים מי הבנאדם שיילך איתנו את הדרך, שיעשה איתנו את המסע המתיש והמדהים הזה, שנקרא חיים.

 

אז לפעמים, לפני שאנחנו מחליטים או שופטים או נמנעים – אולי כדאי לחשוב פעמיים, לקמט את הרשימה, לזרוק אותה לקיבינימט, ולבדוק טוב טוב מה מחכה לנו מחוץ לבית. לפעמים זאת האהבה שלנו, שיושבת עם סיגריה וחלונות סגורים בסובארו מקרטעת, ומחכה לנו.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle