להכניס את הבטן

April 27, 2018

 

כשהייתי ילד, הייתי שמנמן.

כזה עגלגל עם ״חדודים״ שהדודות יכולות לצבוט.

ילד בריא, מה שנקרא.

האמא העיראקית שלי האכילה אותי ללא לאות, ובהתאם - קיבלה ילד-קובה.

 

 

העניין הוא שילדים שמנמנים מסגלים לעצמם כל מיני הרגלים. 

אף אחד לא מספר להם שההרגלים האלה, סביר להניח, ילוו אותם אחר כך כל החיים, גם אחרי שירזו.

ילדים שמנמנים מושכים את החולצה כלפי מטה כל הזמן.

ילדים שמנמנים מארגנים לעצמם ארוחות-שחיתות באישון לילה לאורו החיוור של המקרר. 

ילדים שמנמנים לא מוכנים למדוד בגדים עם וילון פתוח בתא ההלבשה.

ילדים שמנמנים נשארים עם חולצה בים, וטוענים שהם ״מפחדים להישרף מהשמש״.

 

 

אבל בעיקר, ילדים שמנמנים מכניסים את הבטן.

הם במצב מתוכנת תמידי. אף פעם לא משחררים באמת.

כן, כן - תשאלו כל ילד שמנמן.

כשהם מצטלמים - הם מכניסים את הבטן.

כשהם יושבים - הם מכניסים את הבטן (אחרת הקפלים, הו, הקפלים).

כשהם באירוע משפחתי - הם מכניסים את הבטן.

כשהם מול המראה - הם מכניסים את הבטן.

תחשבו איזה הרגל נורא זה. כל הזמן לפברק בטן שטוחה. להיות מכווץ. להיות בשליטה. לבכות פנימה.

אין רגע דל. אין שניה של חופש. אין מקלט שבו אפשר לנשום לרווחה.

 

 

וגם אני, כמו רוב הילדים השמנמנים, סיגלתי לעצמי את ההרגל הזה, ודבקתי בו בעיקשות גם כשכבר הפכתי למבוגר רזה.

הכנסתי את הבטן, גם כשלא היה כבר מה להכניס. ככה התרגלתי.

אף פעם לא לשחרר הכל. אף פעם לא להרגיש חופשי במאה אחוז.

אפילו כשהחלטתי לקחת את עצמי בידיים והתחלתי להתאמן ולהיכנס לתזונה בריאה, ואפילו כשכבר החלו ניצני קוביות בבטן (מייקל לואיס, מאחוריך!) - גם אז, העניין הזה של להכניס את הבטן לא הרפה. קשה להיפטר מהרגלים ישנים. ככה יצא, שאני ומהבטן המוכנסת שלי לא נפרדנו מעולם, והשלמתי עם העובדה שאני והיא זה עד המוות (או עד הניתוח למתיחת בטן).

 

 

לפני שבוע חזרתי הביתה מאיזו ארוחה עם חברים.

אתה חיכית לי על הספה, מכורבל מול סדרה.

צנחתי בבום לידך, נשענתי אחורה, פתחתי כפתור בג׳ינס ונשמתי לרווחה.

קשקשנו קצת על איך היה לך בעבודה ואיך עבר היום שלי.

 

 

פתאום, אחרי חצי שעה של שיחה, קלטתי מזווית עיני את גבעת הבטן העגלגלה שלי, מוצגת לראווה באמצע הסלון שלנו. מלאה ותפוחה ונפוחה כמו בלון יומולדת מתוח.

בהיתי בה בעיניים מכווצות, בזמן שאתה מספר לי שהבוס שלך בעבודה משגע אותך.

ואז פתאום, משום מקום, חייכתי. חיוך ענק, מכל הלב ועם כל השיניים.

עצרת את שטף הדיבור ושלחת אליי סימני שאלה רעבים תוך כדי מבט של - ״זהו? השתגעת סופית?״

 

 

אז זהו, שלא.

פשוט הבנתי משהו באותו הרגע, אהוב שלי.

הבנתי שזו אולי הפעם הראשונה בחיי שישבתי ככה מול מישהו, עם כפתור פתוח, והבטן בחוץ. בלי לחשוב על להכניס אותה. בלי לחשוב על איך אני נראה. בלי לחשוב על מה הוא יגיד.

בשיחת סלון אחת קטנה, נפטרתי מולך מהרגל שסחבתי שנים.

הרגל שבא לידי ביטוי בהכנסת הבטן, אבל נשא עמו מטען כבד יותר של חוסר-נוחות, חוסר יכולת לשחרר ולבטוח, ובעיקר - שנאה עצמית סמויה.

 

 

והנה, עם הבנאדם הנכון, כזה שנותן לי בטחון להיות מי שאני, כזה שאוהב אותי עם כל החולשות והשטויות שלי, כזה שגורם לי להרגיש יפה תמיד, אני סופסוף מצליח לשחרר ולהשתחרר.

והאובססיה הזאת, של להיות בשליטה בכל רגע נתון, של התנהגות מדודה ומתוכנתת, של יתר-מודעות לאיך אני נראה ומה יגידו - כל אלה פינו את מקומם לחופש אמיתי.

 

סופסוף, אהוב שלי, אני מאמין שמישהו יכול לאהוב אותי ככה, כמו שאני.

 

 

אתה חוגג היום יום-הולדת,

והמעט שאני יכול לעשות זה להודות לך על כל האושר שאתה מכניס לחיי, 

ולהגיד לך, שוב ושוב, שאני אוהב אותך, עם כל הלב שלי, 

גם כשאתה עושה טעויות.

גם כשאתה חלש.

גם כשקשה לך.

גם כשאתה עם הבטן בחוץ.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle