ליפול או לגדול

May 16, 2018

 

3 שנים.

3 שנים עברו עד שהסכמת לי לספר את הסיפור שלך.

״מספיק שבנאדם אחד יקרא את זה, וייקח את מה שאני לקחתי...״ גמגמתי מולך, ואתה הנהנת בהסכמה.

 

 

בדייט השני כבר שמת את כל הקלפים על השולחן -

״אין לי משפחה. איבדתי את אמא שלי, את אבא שלי ואת אח שלי״, אמרת בפנים חתומים כאילו אתה מספר לי מה אכלת היום לצהריים.

הרגשתי איך הלב שלי נופל לתחתונים והמחנק מטפס במעלה הגרון, אבל שיחקתי אותה אדיש, כמעט כמוך.

״רק אל תרחם עליי״, חייכת והנחת עליי יד.

״אני לא יתום. יתום זה איזה ילד מסכן מספר של צ׳ארלס דיקנס״.

 

 

במהלך החודשים הבאים הלכתי לידך על קצות האצבעות.

הנדסתי לעצמי סיפור טראגי שהיה מורכב מתמונות קורעות לב –

אתה בהלוויה. ובעוד אחת. ובעוד אחת.

אתה נשאר בשבתות וחגים בצבא, כי אין לך ממש לאן לחזור.

אתה נשרף מבפנים כשכל החבר׳ה מוציאים לצהריים קופסאות פלסטיק של אמא.

אתה מגמגם במבוכה בכל פעם שמישהו חדש שואל אותך על המשפחה שלך.

אתה, לבד בעולם הזה, תלוש משורשים, בלי רשת בטחון. 

בלי אבא שיכניס לך קצת כסף לחשבון כי היה חודש לחוץ. 

בלי דאגה של אמא.

הסיפור העצוב הזה הגדיר אותך. אתה היית ״זה שהיו לו חיים קשים״.

והאסון הזה ניבט אליי בכל פעם שחייכת, בכל פעם שבכית, בכל פעם שנדדת בעיניך למקומות רחוקים.

 

 

החודשים חלפו, ולאט לאט הנרטיב הזה התנער ממך. זכיתי לגלות את האדם שמאחורי תסריט הריאליטי ההזוי הזה. לפרקים, הרגשתי כאילו כל זה קרה למישהו אחר, בזמן אחר ובמציאות אחרת.

כשאנשים אחרים היו שואלים אותי, סיפרתי להם באותה נינוחות שאתה סיפרת לי בדייט השני.

 

 

ככל שהזמן עבר, וזכיתי להכיר אותך – עם כל המורכבות והפחדים והחלומות, כאחד האדם, הבנתי עד כמה אתה נדיר.

אתה נדיר, אהוב יקר שלי, כי לימדת אותי את השיעור הכי משמעותי בחיי.

 

 

בסופו של דבר, החיים האלה יזמנו לכולנו רגעים קשים.

כל אחד והתיק שלו. כל אחד והבלגן שלו.

זה לא משנה אם פיטרו אותך מהעבודה.

אם התגרשת.

אם הדיחו אותך מקורס קצינים.

אם שברו לך את הלב.

אם גילו לך מחלה.

אם נולד לך ילד עם מוגבלות.

אם איבדת את המשפחה שלך.

 

 

בסוף, להיות קורבן זו בחירה. 

זו החלטה.

אז או שאנחנו מתרסקים, מתנפצים לרסיסים, בוחרים לוותר על החיים ועל כל מה שיפה בהם, או שאנחנו בוחרים לקום, להתנער, לזכור ולנצור את כל מה ששווה לחיות בשבילו, עם כל הקושי.

בסוף הבחירה היא אך ורק שלנו - ליפול או לגדול.

 

 

פתאום מצאתי את עצמי חושב עליך ברגעים קריטיים. רגעים בהם חשבתי להרים ידיים, לקפל את הזנב בין הרגליים ולהיכנע. רגעים כאלה, שבהמשך יגדירו ויעצבו אילו חיים אחיה. 

ואז אתה היית עולה מולי – עם המילים שלך, והשתיקות שלך, והתבונה שלך, והכוחות העצומים שאלוהים יודע מאיפה קיבלת. 

פתאום הכל היה נראה לי כל כך פשוט -

ליפול... או לגדול?

 

 

נתת לי את המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם – היכולת לבחור. לבחור באהבה, באמת, בעצמי. להחזיק חזק בחיים, לא משנה לאן הם לוקחים אותך.

תמיד לזכור ששום דבר זה לא סוף העולם. שעל הכל אפשר להתגבר. שמהכל אפשר להתחזק. שתמיד יש בשביל מה להתעורר בבוקר. שגם מהתהומות הכי עמוקים ואפלים אפשר להתרומם. אפשר לבנות חיים, ואפילו טובים יותר.

 

הלוואי ואי פעם אצליח להחזיר לך על כל הטוב שהבאת איתך ועם הניסיון הכואב שלך.

 

 

לפעמים בלילה, אני מסתכל עליך ישן וחושב על כל המבחנים שהחיים אילצו אותך לעמוד בהם. 

כל מיני מילים גדולות כמו ״גיבור״ נושרות ממך ומגלות לי בנאדם. 

בנאדם שעשה בחירה. 

אני מנשק לך את הראש ומחבק אותך חזק חזק, ובטוח שאם יש אנשים למעלה שמסתכלים עליך – הם מאוד מאוד גאים בך עכשיו.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle