מזדקנים

July 2, 2018

 

ארוחת שישי. אני בן 12.

השולחן מפוצץ בסלטים של אמא שלי. היא קורעת את החלה שאפתה בתנועות מיומנות ששמורות רק לאמהות. אבא שלי, בחולצת שבת מעומלנת, עושה לחיים ומזניק את הארוחה. 

באיזשהו שלב, אחרי כמה כוסות, הם חוזרים אחורה בזמן ומתמסרים לזכרונות מתוקים. מתוקים כמעט כמו התה העירקי הכהה שאמא שלי מגישה בסוף הארוחה.

 

 

״אבא שלך היה קיבוצניק עם עיני-תכלת ענקיות, חתיך מהסרטים. אני הייתי ילדת-סמינרים שגדלה במעברה בפרדס חנה...״ אמא שלי נשכבת בהכנעה תחת גלגלי הנוסטלגיה, ואבא שלי קוטע אותה: ״היא נדלקה עליי מהתחלה!״.

״אל תראו אותנו ככה, היינו שובבים ופרועים. אני זוכרת פעם אחת ש...״ אמא שלי נסחפת, ואני בשלב הזה מכסה את האוזניים וקוטע אותה בצרחות נבוכות של ילד מתבגר בן 12, שמסרב לשמוע על הלילות הסוערים של ההורים שלו.

כשהבנתי שהם לא מתכוונים להפסיק, רצתי מוכה-אימה לחדר הילדות שלי, עם ריח של טושים וקטשופ, וטרקתי את הדלת.

 

 

באותה תקופה, רדף אותי סיוט בדמות הסיפורים ההזויים של ההורים שלי מימי הזוהר המתירניים שלהם.

אף אחד לא הזהיר אותי אז, שהגיהינום האמיתי הוא לא בלדמיין את ההורים שלך צעירים.

הגיהינום האמיתי הוא בלראות את ההורים שלך מזדקנים.

 

 

זה קורה לכולם, וזה נופל עליך חזק וקשוח, בלי אזהרה.

ההורים שלך הולכים ונגמרים לך מול העיניים.

אין דרך יפה לנסח את זה. אין הגדרה מנומסת. אין רחמים.

 

האנשים האלה, שתמיד חשבת שהם כל-יכולים. 

שליוו אותך בכל תחנות חייך. 

שלימדו אותך איך להתמודד עם העולם הזה.

שהיו לך רשת בטחון. 

גזע יציב. 

קיר להישען עליו. 

האנשים האלה נכנעים, כמו כולם, לזרועותיו הארוכות של הזמן.

כמה זה קשה להתפכח ולהבין שאחרי הכל, ההורים שלנו הם בסך כל בני אדם.

 

 

ופתאום אתה במתח מכל ביקור שגרתי שלהם אצל הרופא.

ופתאום אתה קופץ בהיסטריה מכל טלפון באמצע הלילה.

ופתאום אתה נכנס לחרדה מכל גליץ׳ קטן שלהם במקלחת.

הם לא שומעים טוב, והם לא רואים טוב, וקשה להם לעלות במדרגות, וכל כך כואב לך לראות אותם חלשים.

אתה רוצה לנער אותם חזק ולצעוק עליהם: ״אתם לא כאלה!! לכם זה לא יקרה!! קומו, ותצאו לבלות, ותרוצו אחרי הנכדים, וטיילו, ותצעקו עליי כשאני מדבר שטויות כמו שעשיתם כשהייתי ילד! מה לכם ולבתי-חולים? מה לכם ולמכשירי שמיעה? מה לכם ולריח הזקנה הזה שהשתלט על הבית?״

 

 

אתה נזכר בעיני הלביאה החזקות של אמא שלך, שנלחמה עליך כשכולם כבר וויתרו.

אתה נזכר בידיים המחוספסות של אבא שלך, שאחזו בהגה של הסובארו וניווטו אותך בכל החלטה, בכל צומת, בכל שאלה.

ולאט לאט, בלי שתרצה, מחלחלת בך ההבנה שזהו דרכו של עולם.

שאי אפשר אחרת.

שזה הזמן שלהם לנוח.

שעכשיו תורך.

עכשיו תורך להיות עבורם רשת בטחון. 

גזע יציב. 

קיר להישען עליו. 

עכשיו תורך לטפל בהם ולדאוג להם.

עכשיו תורך להזכיר להם שגם אם הם יהיו בני מאה ויצטרכו שתוריד אותם מהמיטה ותחליף להם טיטול – אתה תעשה את זה מכל הלב, בלי לשאול שאלות ובלי טיפת רחמים, רק עם טונות של אהבה ועם דחף בלתי נשלט להזכיר להם, בכל יום מחדש, עד כמה הם חשובים ואהובים ויקרים ללבך.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle