האבל ואני / נעם חורב

תיכף השמש תטפס אל החלון

ואני אז ארד מהמיטה

אתקשט בבגדים חדשים מהארון

כמו כלה ביום חתונתה.

בטלוויזיה ישדרו - שם ליד תמונה

הדמעות יחנקו את הגרון

ותוכלו להתחיל, כמו בכל שנה

את חגיגות יום הזיכרון.

והכאב שלי ירגיש פתאום כל-כך שולי

בבית-השכול הזה אני המארחת

כי היום הזה הרי הוא בשבילכם, לא בשבילי

אני אף פעם לא באמת שוכחת.

ובין "תודה שבאתם" למדבקה של ה״יזכור״

שעון החול שלי ידהר ואז יכריע -

עכשיו הכל נגמר, עכשיו אפשר לחזור

לגיהינום שלי, שבו אין איש מפריע.

כי הריק הזה שבי, התרגל כבר לעצמו

וכשהיום יחלוף כמו כל דבר זמני

פתאום אתם תלכו, כל אחד לעולמו

ונישאר כאן, רק האבל ואני.