ללחוץ או לא ללחוץ? / נעם חורב
מה עובר לבנאדם בראש שתי דקות לפני שהוא מתאבד?
מוריץ, אחת הדמויות המורכבות ושובות-הלב במחזה ״אביב מתעורר״ יורה לעצמו בראש על הבמה.
בכל הסצינה המקדימה אנחנו שומעים את השאלות והמחשבות שמכרסמות את ראשו ואת לבו -
האם החיים האלה שווים שיחיו אותם?
איפה מוצאים כוחות להמשיך כשהכאב כל כך גדול?
ואולי... אולי לבחור למות זה אמיץ כמו לבחור לחיות?
בסוף הוא לוחץ על ההדק.
בהלוויה שלו, מתכנסות כל הדמויות ושרות את ״ללחוץ או לא ללחוץ?״, וזה, ללא ספק, אחד מרגעי השיא של המחזה.
השיר הזה נכתב בארבע דקות בדיוק.
קראתי את הסצינה. עצמתי את העיניים. דמיינתי את עצמי בסיטואציה הזאת. והמילים... המילים פשוט נכתבו מעצמן. הכל מסתכם ברגע אחד בשבריר של שנייה בין חושך ואור בנאדם עומד מול עצמו, הוא לבד ועכשיו הוא נדרש לבחור
ועל כף המאזניים, הכל שם מונח - רגעים של ייאוש ותקווה והפצע ההוא, שנסגר ונפתח וכובד משקל אהבה וצל העלבון, וקול העבר ואש חזקה שדלקה מסביב ובין עומס שנותיו, מה בסוף הוא זכר? מבט מאוכזב של אביו
ותרמיל געגוע, ואושר בהיר שאולי עוד יפיל את הפור ומילים שזרק בלי לחשוב לאוויר הרי כל בנאדם הוא סיפור
הגעת עכשיו לקצה הנהר הגעת לרגע האמת תיקח נשימה עמוקה ותבחר אם לחיות את חייך כמת
הגעת עכשיו לעומקו של הסדק הגעת לסוף המירוץ האצבע מונחת קלה על ההדק ללחוץ או לא ללחוץ?
אדם-נמלה, חיית כמו עבד סחבת אינספור משקולות ושרת את שיר נשמתך המורעבת שנפתח כמו תמיד בלילות ולא פעם היית אבוד כמו תייר נפלת עייף לקרשים ומי זה החליט, ומי זה אמר שהחיים האלה קדושים? הכל מסתכם ברגע אחד בשבריר של שנייה בין חושך ואור בנאדם עומד מול עצמו, הוא לבד ועכשיו הוא נדרש לבחור.