לא פוחד מפרידות / נעם חורב
אני לא פוחד מפרידות. אני פוחד ממה שבא אחריהן.
כי איך יכול להיות שהבנאדם הזה שהיה הכי קרוב אליך בעולם, הבנאדם הזה שהכרת את כל השריטות שלו, והוא את שלך, שאתה יודע שהוא שונא כוסברה בסלט, שיש לו ציפורן מצחיקה בזרת של הרגל, שסיפר לך על הטיול שלו להודו כאילו טיילתם שם יחד.
הבנאדם הזה שמכסה לך את העיניים ב"אנטומיה של גריי" כי הוא יודע שאתה שונא לראות דם, זה שאתה מבין מתי הוא עומד לבכות כי השפה התחתונה שלו טיפה רועדת, זה שהיה מדליק לך את הדוּד בלי שתבקש כי "ידעתי שתרצה מים חמים", ההוא שעבר איתך הצלחות מסחררות וכישלונות מפוארים, שהמשפחה שלו הפכה להיות המשפחה שלך, שהיה לידך בפעם הראשונה שלקחת שאכטה והרגיע אותך.
הבנאדם הזה שאתה מכיר בעל-פה את הפלייליסט שלו בטלפון, הראשון שהיית מתקשר אליו כשקיבלת חדשות או כשקרה לך משהו מצחיק, שלימד אותך איך לפתוח בקבוק יין בלי לעשות פאדיחות, שלא שפט אותך כשכולם שפטו אותך, שלא שפט אותך גם כשאתה שפטת את עצמך, שצעק לך בריב: "אני שונא אותך!" וידעת שהוא בעצם צועק: "אני אוהב אותך!", שלא משנה כמה הוא היה עצבני או עצוב - אם רקדת לו ריקודי בטן על המיטה הוא פרץ בצחוק.
הבנאדם הזה שכשראית אותו בוכה, היית מוכן שיתפוצץ העולם ושכל הכאב שלו יעבור אליך, ההוא שלא מוכן שהפתיתים ייגעו בסלט על הצלחת, ההוא שאתה מכיר כל זיכרון שלו, כל פצע, כל תהום של חוסר ביטחון, כל סתימה בפה, כל תמונת ילדות מצהיבה. שחרשתם יחד את הארץ, ששפכתם יין אדום על סדינים לבנים בצימר יוקרתי בצפון, וביליתם את הלילה בניסיון להחביא אותם כמו שני מטורפים.
הבנאדם הזה שהחזיק לך את הראש כשהקאת אחרי לילה של אלכוהול, זה שגרם לך להרגיש יפה גם ברגעים הכי מכוערים שלך -
איך יכול להיות שהבנאדם הזה הפך לזר? איך יכול להיות שהוא לובש חולצה שאתה לא מזהה? אתה הרי מכיר כל בגד בארון שלו, ומה פתאום הוא מסתובב פה בשעה כזאת? הוא אמור להיות בעבודה. ואיך יכול להיות שאתה רואה אותו בקפה השכונתי, ואתם מסננים "שלום" מנומס זה לזה, כאילו לא בניתם יחד חיים שלמים?
אני לא פוחד מפרידות, כי החלק הקשה מגיע אחרי. החלק הקשה מגיע כשהבנאדם שכל כך אהבת הופך לזר. ורק אז אתה מבין שאיבדת אותו באמת.