איש של שתיקות / נעם חורב
כשאמרת לי "אני אוהב אותך" – הבנתי שזה נגמר.
כמה שנים קודם לכן כתבתי לך מילים על דף צהוב. ישבנו בכיכר רבין, אתה קראת, ואמרת לי: "אני מרגיש שירו לי שלוש פעמים בלב".
ואז שתקת והוספת: "זה לא כוחות. אתה איש של מילים. אני איש של שתיקות. לא משנה כמה אנסה – לא אצליח להסביר טוב כמוך כמה אני אוהב אותך".
חייכתי ועניתי לך: "אז בוא נעשה הסכם. אני אכתוב לך כמה אני אוהב אותך,
ואתה תשתוק את אהבתך אליי".
וכך היה.
אני הלבשתי את האהבה שלי אליך במילים, ואתה את שלך – בשתיקות.
אני כתבתי לך שירים, פתקים, מכתבים, סיפורים, אלפי מילים שבערו מקרונות לבי הישר אל מסילות לבך, ואתה שתקת.
ככל ששתקת יותר, אהבת יותר.
האהבה שלך התפוצצה מתוך השתיקות שלך, ואני ידעתי שפיך חתום כמו אהבתך אליי.
ואז, כמו בחיים, הכל הסתבך.
פתאום התחלת להגיד "אני אוהב אותך".
ועם כל "אני אוהב אותך" כזה - משהו בנו נסדק.
לפתע, הגבולות הצרים של השפה הצליחו להכיל את אהבתך אליי. אהבתך אליי, שהתכווצה כמו סוודר בכביסה.
וככל שאתה דיברת יותר, כך אני שתקתי יותר.
המילים החלו נושרות ממני, אחת אחת. לא מצאתי עוד דרכים שונות ומשונות להסביר לך כמה אני אוהב.
בלי להרגיש, התחלפנו בתפקידים –
אני שתקתי את הפרידה שלנו, ואתה, אתה זעקת אותה במילות אהבה.
כשאמרת לי "אני אוהב אותך" – הבנתי שזה נגמר.
ועכשיו, אנשים אחרים נהנים מהמילים שלי. אנשים אחרים מתרגשים מהשתיקות שלך.
ואולי, אולי יום אחד, כשכל אחד מאיתנו יתפייס עם המילים והשתיקות שבו, נוכל לחזור לשבת בכיכר רבין כמו פעם – אני אדבר ואדבר ואדבר, ואתה תשב מולי, ותשתוק.