ארבע פרידות, וגעגוע / נעם חורב
אנחנו עוברים לא מעט פרידות במהלך חיינו.
פעם חשבתי שלהיפרד זה כמו לתלוש פלסטר.
איבחה אחת משתקת ובלתי אפשרית של כאב, ונגמר.
אז זהו, שלא.
התורה דיברה על ארבעה בנים, והתורה שלי מדברת על ארבעה שלבים עיקריים שאנחנו עוברים בתהליך המורכב והמשמעותי הזה, שנקרא פרידה.
פרידה פנימית -
בתכלס, קודם כל אנחנו נפרדים מהבנאדם שאנחנו אוהבים בינינו לבין עצמנו.
אנחנו עוד לא מעזים להגיד את זה בקול רם, אבל זה מתבשל אצלנו עמוק בבטן. אנחנו מבינים שמשהו לא בסדר. משהו לא עובד. מנסים לשכנע את עצמנו שזו תקופה. שזה יעבור. שכל מערכת יחסים חווה משברים. אנחנו מרחיקים ומשתיקים את הקול הפנימי שאומר לנו שהפעם זה שונה, שזה כבר לא עוד סתם משבר. אז אנחנו ממשיכים להסתובב בדירה כמו שני זרים. לא מצליחים לדבר באותה שפה. רבים בלי סוף או גרוע מכך - לא רבים בכלל. משהו בעיניים כבה. זה כבר לא אותו מבט. זה כבר לא אותו חיבוק. אנחנו מתהלכים עם הפצצה המתקתקת הזאת בבטן, ויודעים שברגע אחד, כשהכי לא נצפה לזה - היא תתפוצץ, ותהדוף לכל עבר רסיסי זכרונות, ושירים, ורגעים - שאף איש זק״א בעולם לא יוכל לאסוף ולהרכיב בחזרה.
ואז בלילה אחד זה קורה, אנחנו ישנים גב אל גב. העיניים פקוחות לרווחה. אנחנו מסתובבים כדי להביט על הצד השני, ופשוט לא מרגישים כלום. בפעם הראשונה אנחנו מוכנים להגיד לעצמנו בקול רם - ״זה נגמר״.
פרידה חיצונית -
השיחה הגדולה. אנחנו יושבים אחד מול השני בסלון. מנסים לבחור מילים. מנסים לבחור שתיקות. וקיבינימט, מה אפשר בכלל להגיד? איך תהום כל כך עמוקה יכולה להיפער בין שני אנשים כל כך קרובים? אנחנו שוטחים את הסיבות הרציונאליות, מנסים להימנע מטון מאשים. הצד השני עונה לנו, ופתאום אנחנו חושבים לעצמנו שהוא כל כך יפה. הדיאלוג הזה הכרחי אבל כל כך ריק. איך אפשר להגיד לבנאדם שהפסקת לאהוב אותו? ואז הוא בוכה. ואז אנחנו בוכים. והתמונות נוסעות בראשנו כמו בסרט נע - איך הכרנו, הנשיקה הראשונה, הסקס הראשון, הריב הראשון, הטיול לצפון, השטויות בשבת בבוקר, איך אפשר לזרוק את כל זה לפח? ומה זה בכלל אומר עלינו?? שנכשלנו? בסוף אנחנו עומדים באמצע הסלון, מתחבקים, וכמו בצפירה של יום הזכרון - הנפש לוקחת אותנו למחשבות מגוחכות על בוילר שצריך לכבות ולקוח שצריך לחזור אליו - העיקר לא להתמודד עם הרגע.
הפרדת כוחות -
אלוהים ישמור, פה נשברתי. פרידה מסתבר, כמו כל דבר אחר, היא בעצם תהליך ביורוקרטי. מי עוזב את הדירה ומי נשאר? איך מחלקים את החפצים? לאן הולכת הטלוויזיה? והחברים - מי הולך עם מי? פתאום הכותרת הזאת - ״פרידה״ הופכת להיות פיזית. ממשית. חומרית. בצד אחד הארגזים שלו. בצד שני הארגזים שלנו. ברקע החדשות מדברות על שתי מדינות לשני עמים - וגם אנחנו מפרקים את המדינה שבנינו. ואז שלב ההודעות לחברים ולמשפחה - ״כן, אמא, נפרדנו. לא, אני בסדר. אני יודע שאני אמצא יותר טוב, ברור״. ובכל פעם שאנחנו מספרים לעוד מישהו שנפרדנו, אנחנו כאילו חווים את הפרידה מחדש ביחד איתו, ומתפרקים. וזה כואב… כמה שזה כואב. אז אנחנו מתאמנים בלהנהן בראשנו בחיוך - ״הכל לטובה״. אבל אף אחד לא באמת מבין אותנו. אף אחד לא באמת מרגיש אותנו, חוץ מחבר אחד שייזכר לנצח כחבר ההוא, שאסף אותנו, הרים לנו את הראש, השתכר איתנו, ישב איתנו לשיחות נפש עד הבוקר, ועזר לנו לצאת מהחרא הזה, שחשבנו שאין לו סוף.
השחרור -
אז אנחנו בסטטוס ״פרודים״. מתחילים לחקור את שוק הרווקות. להבין מי נגד מי. אבל מה לעשות, כל שיר, כל בנאדם ברחוב, כל בית קפה - הופכים להיות אנדרטת-אהבה, ומזכירים לנו את הצד השני. אנחנו מחפשים אותו בכל המסיבות. בכל החופים. על כל הספסלים. אנחנו שוכבים בלילה במיטה ומדמיינים מה יהיה ואיך נרגיש כשנפגוש אותו בפעם הראשונה במקרה ברחוב. אנחנו נכנסים לפייסבוק שלו לפחות פעם ביום ומתחרפנים, כי מי זה הבנאדם החדש הזה שהוא מצטלם איתו כל הזמן? הימים עוברים, ואנחנו משדרים עסקים כרגיל, אבל משהו בנו שבור מבפנים. אנחנו יושבים עם החבר׳ה ובאמצע הצחוקים, בלי קשר לכלום, פתאום מתחילים לבכות. והמחשבה - ״מתי כבר נעבור את זה?״ דורסת לנו את השיגרה ומרוקנת לנו את הכוחות. ואז לאט לאט זה משתחרר. לפעמים אחרי שנים. פתאום, השערות בעורף לא סומרות למשמע שמו. פתאום, הצל הזה שהסתובבנו איתו מעל הראש נמוג. אחנו לא מסמסים לו כשאנחנו שיכורים. אנחנו שמחים לדעת שטוב לו. אנחנו מסוגלים לשמוע את השיר שלנו בלי להתפרק. אחננו מחבקים את הדי הכאב שכנראה לעולם לא יחלפו. הבנאדם הזה ממשיך לחיות בתוכנו, אבל הוא משנה צורה, ונכנס לצנצנת ביחד עם כל האהבות הישנות שלנו, שחלפו מהעולם, אבל נשארו לנשום בקרבנו, לעצב אותנו, לשרוט אותנו, ולהזכיר לנו שאנשים אולי נגמרים, אבל לא האהבה.