ההחלטה / נעם חורב
בואו נודה על האמת, מערכות יחסים זה עסק לא פשוט. אנחנו בקושי מצליחים לסחוב את עצמנו במסע הזה שנקרא חיים, אז להכניס עוד מישהו – זה אף פעם לא קל.
הלב שלנו חשוף למטח יריות, האגו נכנס לכוננות, אנחנו נאלצים לוויתורים ולפשרות, קשה לנו לנטוש את הלבד שכל כך התרגלנו אליו, ובאופן כללי - לתחזק זוגיות ארוכה זו עבודה קשה שמלווה בלא מעט כאבי ראש וכאבי לב.
בזמן האחרון אני מבין שאהבה היא אולי לא בחירה, אבל זוגיות - כן.
זוגיות זו החלטה. החלטה אישית שאנחנו מקבלים בינינו לבין עצמנו.
החלטה שאומרת שהבנאדם הזה שבחרנו – הוא הבנאדם שאנחנו רוצים לצעוד איתו את הדרך, גם כשהיא חשוכה.
החלטה שאומרת שאנחנו מבינים - שכמו שיהיה לנו טוב, ככה יהיה לנו רע לפעמים.
החלטה שאומרת שאנחנו לא נסדקים מכל משב רוח, שאנחנו גדלים ומתחזקים מטעות לטעות, שכל ריב וכל פיצוץ הם בסך הכל עוד שיעור, שאנחנו לומדים את הבנאדם שלנו לאורכו ולרוחבו – יודעים מתי להתכופף ומתי להתעקש. מתי לדבר ומתי לשתוק. מתי להיצמד ומתי להרפות.
פתאום אני מבין שהבנאדם שבחרתי לחיות איתו לא יבוא לי טוב לפעמים. שאני ארגיש שהוא לא מבין אותי. שנריב המון. שהוא יטריף אותי. שכל מילה שלו תהיה כמו סכין, וכל שתיקה כמו סטירה. שנפעיל את המגננות האיומות שלנו. שנפגע אחד בשני ללא הכרה.
אבל בסופו של יום, זה הבנאדם שלי, ובתוך חיים שלמים שאנחנו מתכוונים לבנות ביחד – הקושי שהפציע עכשיו, הוא רק עוד טיפה בים. הוא עוד פרק בסיפור שלנו, הוא רגע חולף שאולי עוד נצחק עליו. כל עוד ההחלטה שקיבלתי ביני לבין עצמי תקפה (ואם לא, זה כבר סיפור אחר לגמרי), ואני מאושר איתו, אני חייב להשלים עם העובדה שבתוך גבולות האושר הזה – יהיה גם קשה מדי פעם.
במשך שנים ניסיתי לשנות את האנשים שניהלתי איתם מערכת יחסים. ניסיתי להכניס אותם לתבניות והגדרות שיתאימו לי או לאיך שאני תופס זוגיות. ניסיתי להנדס אותם כי חשבתי שזה מה שיוביל אותנו למקום טוב וחזק יותר. הייתי בטוח שעם הרבה עבודה ומאמץ – הם בסוף ישתנו. אוי, כמה שטעיתי. העבודה הקשה באמת היא לדעת לקבל את הבנאדם שלך כמו שהוא (ברור שתמיד יהיו התגמשויות והסתגלויות). להבין שמה שמעצבן אותך בו, הוא גם מה שגרם לך להתאהב בו מלכתחילה. לקבל ולחבק אותו ככה, שלם - עם הדבש והמלח והשריטות.
לאט לאט התעוררה בי ההכרה שזוגיות היא לא בדיוק מה שדמיינתי. היא יכולה להיות מורכבת, ומדממת, ואכזרית, בדיוק כמו שהיא יכולה להיות מלטפת, ומנחמת ומדהימה. אז אתה מוצא את עצמך מכופף עקרונות. סולח על דברים שלא חשבת שתוכל לסלוח עליהם. מגלה עמוק בפנים תעצומות נפש כדי לשקם, ולהכיל, ולהתחזק ולשלוח יד גם כשאתה מרגיש משותק.
פתאום הקלישאה של "לבחור בו בכל בוקר מחדש" הופכת למציאות הכרחית, כי באיזשהו שלב – הקונפטי, הזיקוקים והלילות הסוערים נמוגים, ואז מה נשאר?
שני אנשים שאוהבים אחד השני, שלא נכנעו לפיתויים שמסביב, שבחרו ללכת ביחד בשביל הארוך והלא ברור הזה שנקרא החיים, שנדדו בין רגעי שיא לרגעי שפל, שרבו וקיללו ואהבו והתמסרו והתפשטו והתייאשו ונלחמו.
שני אנשים שאהבו מספיק חזק כדי להישאר.
שני אנשים שבחרו לקבל החלטה, ולעמוד בה.