לב חדש מהניילונים / נעם חורב
אמא שלי חולת נקיון.
אני זוכר אותה ביום שישי, עם קוקו-ספונג'ה ומוזיקה פול-ווליום, מחזיקה מגב ביד אחת, שפריצר ביד שניה – ונכנסת לאטרף.
הייתי צריך לחכות מחוץ לבית עד שהיא תסיים (חס וחלילה שאני אעבור על הרטוב ואשאיר לה סימנים!!), ואיתי, מחוץ לבתיהם, היו מחכים גם הבת של שרה השכנה, והבן של יפה מהפיצוחים, והבת שלך ג'ולייט מקומה חמישית – פרלמנט הילדים המחכים, שזכו באמא חולת נקיון.
פעם קלטתי אותה מגהצת מגבות-מטבח.
פעם בהיתי בה מנקה את שואב האבק עם שואב קטן יותר.
פעם תפסתי אותה משפריצה על אבא שלי עם השפריצר, ועוברת עליו עם סמרטוט.
לפני שבוע נסעתי לבקר אותה בעפולה.
נכנסתי הביתה, ו... בלגן.
כלים בכיור. הצעצועים של הנכדים מפוזרים של הרצפה. שמיכת פליז כתומה מכווצ'צ'ת על הספה. נעליים זרוקות על השטיח בסלון. תוהו ובוהו מוחלט. הסתכלתי עליה בעיניים קרועות והמומות, והיא מיד הבינה וסיננה לי: "בסדר, בסדר, כולה קצת בלגן... מחר אני משתלטת על הכל".
בשיחה שניהלנו במבטים בלבד, הבנתי שאמא שלי, אחרי הרבה שנים, הפנימה משהו חשוב:
בית מבולגן זה בית שחיים בו.
יש כלים מלוכלכים בכיור כי, תודה לאל - לא חסר אוכל.
והצעצועים מפוזרים על הרצפה כי טפו טפו יש כבר הרבה נכדים, והם כולם בריאים ויפים וחכמים, ומגיע להם להשתולל בבית של סבא וסבתא, ולפזר את הלגו שאחר כך ינעץ את שיניו המחודדות ברגלו החשופה של אבא שלי.
והשמיכה על הספה נשארה שם מאתמול בערב, כשלאמא שלי היה קר, ואבא שלי הביא לה כרבולית שהם קיבלו במבצע מאיזו תחנת דלק, כדי שתתחמם.
ויש נעליים זרוקות בסלון כי אבא שלי, ברוך השם, עם כל בעיות הגב שלו, עדיין יוצא להליכות, מגיע מותש, זורק אותן על השטיח וצונח על הספה.
והבית כולו מקושט בבלגן שיוצרים בני אדם שחיים בו, וכל פיסה כזאת היא אנדרטה לסיטואציה אנושית או לרגע קטן ויפה, ובעיקר – הבלגן הזה הוא עדות חיה לכך שהבית הזה מפוצץ בחום, ובאוכל טוב, ובריבים משפחתיים, ובנכדים מופרעים, ובים של אהבה.
חדרים לבנים וסטריליים שמורים לבתי משוגעים. לא תודה.
ואתם יודעים מה, כמו הבית, ככה גם הלב.
שיהיה חבול. שיהיה שרוט. שיהיה מצולק. שיפעם בכאוס מוחלט. לפחות זה אומר שמישהו ביקר בו, שמישהו טייל בו, שלמישהו היה מספיק אכפת כדי להיכנס בשעריו.
והכאבים האלה שלנו, בצד שמאל של החזה, הם סימן ברור ומוחלט לכך שמישהו דרך על אדמת לבנו והשאיר פסיעות, והתגלגל בבוץ, והתלכלך, ולחץ על השקעים, והפך את הסדר המחריד ששורר בלב בודד, בלב חדש מהניילונים.
אני משתדל להזכיר לעצמי שבלגן זה טוב, בלגן זה חיים, והלוואי שעד סוף ימיי, אנשים ייכנסו וייצאו מסלון-לבי – יטיילו קצת בין החדרים, יחלצו ת'נעליים, יצנחו על הספה ויתחממו מכרבולית שקיבלתי פעם במבצע באיזו תחנת דלק.