מיליונרים / נעם חורב
גרנו אז בדירת מטר-על-מטר באיזור הפחות טוב של תל אביב.
עם קירות מתקלפים, וזרם חלש במקלחת, ומרפסת פצועה שמספיקה בקושי לבנאדם אחד.
זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו.
בכל יום רביעי בערב היית יורד לדוכן של ניסים, ומגרד את המזל.
"יום אחד עוד נהיה מיליונרים!!" - היית אומר לי בעיניים נוצצות.
אחת לשבוע – משהו היה מתקלקל.
פעם הכיור נסתם. פעם המנעול גסס. פעם התקרה החלה לטפטף, ואיתה גם דמעות התסכול הכבדות שלי.
הבית התפורר לנו מול העיניים, אבל אתה היית מאושר.
בכל ערב רצית שנצא למרפסת, ואני הייתי מגלגל לעברך את עיניי.
"לקרוא לחתיכת הבטון הזאת מרפסת זה קצת מוגזם, לא?" הייתי מפציר בך.
"בעיניי זו מרפסת", הייתי מחייך וגורר אותי להידחק בה כדי להשקיף על השכונה המפוקפקת.
"מתי כבר נעבור לדירה גדולה יותר?" הייתי שואל אותך עם מבט של ילד, ואתה היית עונה: "מה חסר לנו פה?"
עשית הכל כדי שנרגיש שאנחנו גרים בארמון.
ארוחות ערב מפוארות בפחות משלושים שקלים, רהיטים יד שניה שהיית מוצא ליד הפח ומשפץ, פרחים שהיית קונה בשוק והשפריצו קצת צבע על הבית החיוור, ערבים שלמים שהיינו יושבים בסלון – אתה מנגן בגיטרה ואני מזייף שירים של פעם.
"אתה מזייף כל כך יפה" – היית אומר לי וקורץ.
לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל.
חיינו בגרוטאה, אבל הלב עלה על גדותיו, ממש כמו הביוב שלנו.
ביום רביעי אחד חזרתי מהעבודה בערב לבית חשוך.
"בוא למרפסת" – שמעתי אותך צועק.
"די כבר עם המרפסת הזאת שלך!!" צרחתי בחזרה והתקדמתי לעברה.
חיכית לי שם, המרפסת כולה היתה מפוצצת בשרשראות של אורות ומקושטת בפרחים, על המעקה הרעוע שלה הנחת בקבוק יין זול, שתי צלחות עם פסטה עגבניות, ולידם עמדת אתה – לבוש בחליפה, מסורק וחגיגי ונרגש.
"מה זה?? איך זה יכול להיות שככה נראית המרפסת התל-אביבית המעפנה שלנו?" שאגתי בהתלהבות.
"הלו הלו, זו ממש לא מרפסת תל-אביבית. היום... אנחנו בטוסקנה!!" קרצת לי ומזגת יין.
אז חיסלנו את כל הבקבוק, והתלכלכנו כמו ילדים מהפסטה, ונקרענו מצחוק על שטויות, ואפילו שלא היה לך מקום לרגליים ושהמרפק שלי נתקע כל שניה במשקוף – היה לנו ערב בלתי נשכח.
"לך תביא את הגיטרה" – אמרתי לך באיזשהו שלב.
"עוד מעט, אני חייב קודם לרדת לדוכן של ניסים, לגרד..."
הסתכלתי סביבי - על האורות המגמגמים, ועל הפרחים מהשוק, ועל הצלחות המרוקנות, ועל כוסות היין המנצנצות,
ואז הסתכלתי עליך, חייכתי ואמרתי –
"עזוב אותך מלגרד... אנחנו כבר מיליונרים".