לך תדע / נעם חורב
לפני שנתיים עברתי פרידה קשה.
כזאת שכוללת את כל שלבי הגיהינום: הכחשה, כעס, החזרת ציוד,
תהיית ה"מה היה קורה אם...", השלמה, וכאב. הרבה כאב.
התרסקתי על ספה של חבר במשך חודש, ורק ביקשתי שיעזבו אותי בשקט.
לא רציתי לאכול (תכלס, אין על דיאטת פרידה), לא רציתי לדבר, לא רציתי לצאת. רק רציתי לשכב שם עד שזה יעבור.
יום אחד, החבר ההוא שהתנחלתי אצלו, חזר מהעבודה הביתה והכריז בנחישות: "היום יוצאים!"
הוא לא השאיר לי הרבה ברירות, וסחב אותי איתו לאיזה בר, חרף כל נימוקיי המשכנעים.
אז עמדתי שם, בתוך כל הרעש והבלגן, מתרגל לאט לאט לסטטוס החדש שלי כרווק. הסתכלתי מסביב – על כל האנשים השמחים. כל האנשים השמחים ששמו זרקור ענק על כמה שהרגשתי בודד.
פתאום, העיניים השתויות שלי, התנגשו בעיניים של מישהו אחר.
ואז התחיל משחק מבטים.
אני יורה מבט ומיד משפיל את הראש. הוא דורך את המחסנית, יורה, ומיד מסתכל לכיוון השני.
ככה במשך שעה.
באיזשהו שלב, החבר שהגעתי איתו מיצה את המסיבה, לקח לי את היד, ואמר לי: "בוא, הולכים".
התחלתי לצעוד איתו לעבר היציאה, וכבר ציירתי בראשי את ספת הדכאון הרעבה שרק מחכה לנעוץ בי שוב את שיניה. כשכבר היינו ליד הדלת, איזה קול פנימי, מפוכח ובריא התחיל לדבר אליי: "עצור. תחזור. די לרחם על עצמך. יש שם איזה בחור שמוצא חן בעיניך. גם אם הוא יהיה רק חד-פעמי. פלסטר ללילה. גם אם מחר בבוקר לא תזכור מי זה בכלל. תחזור."
הקול הזה הצליח לשכנע אותי, ובהחלטה של רגע, נפרדתי לשלום מהחבר ההמום שהגיע איתי, וחזרתי לבד לרחבה. הבחור ההוא עדיין עמד שם, וכשראה שחזרתי – שם את רובה המבטים על אוטומט וירה בלי הפסקה. אמרתי לעצמי: "על החיים ועל המוות", וניגשתי אליו. חייכנו במבוכה. ואז החלטנו שיוצאים לאכול משהו. הלכנו את כל בן-יהודה ודיברנו.
אחרי האוכל ירדנו לים ורצנו למים שיכורים.
"איזה כיף" חשבתי בלבי - "הבחור הזה הגיע כדי להשכיח ממני ללילה אחד את הסיוט הפרטי שלי. בלי מחויבות. בלי סיבוכים של מערכת יחסים. בלי אופק. רק כאן ועכשיו. מחר אחזור לבכות, אבל עכשיו... עכשיו אני שמח."
עברו כמעט שנתיים מאז, ואני והבחור ההוא עדיין ביחד.
לפעמים אני חוזר אחורה בזמן, לשבריר השניה שבו החלטתי לחזור למסיבה, ותוהה – מה היה קורה אם הייתי מחליט אחרת. מה הייתי מפסיד.
אנשים עוברים לידנו, נכנסים ויוצאים לנו מהפריים. חלקם אורחים לרגע, חלקם זמניים, חלקם נשארים לתמיד.
השיעור החשוב שלמדתי, הוא לא להפנות גב לאלה שנקרים בדרכי. לך תדע מי ייכנס לך עמוק ללב. לך תדע מי יבין אותך בלי מילים. לך תדע מי ידליק בך אש. לך תדע מי יחלוק איתך פחדים, ושמחה, וכאב.
לך תדע מי יהפוך, כנגד כל הסיכויים, להיות שחקן ראשי בסיפור חייך.
אנחנו הרי לא יודעים כלום, והנה, ברגע הכי לא צפוי - הגורל זימן לי פרק חדש ומדהים, ואני רק הייתי צריך להגיד "כן".
אתה אף פעם לא יודע איזו מההחלטות שתקבל – תשנה את חייך. אתה רק יכול להיות אמיץ ולהגיע בזרועות פתוחות. אולי תקבל כדור ישר ללב, אבל אולי, רק אולי תקבל חיבוק שהיה שווה הכל.
לך תדע.