החוזה / נעם חורב
חתמתי עם עצמי על חוזה.
מתישהו, לפני כמה שנים, ישבנו אני ואני במעמד החתימה החגיגי, שלפנו עטים, לקחנו נשימה, וחתמנו.
לא יודע מה גרם לי אז לחתום על חוזה כל כך דרקוני, מסועף ולא הוגן, עם מעט מאוד נקודות יציאה.
בגדול, החוזה אומר דבר כזה -
אני, החתום מטה, מרשה לעצמי להיות מאושר, מבסוט ושלם עם החיים שלי רק כאשר מתקיימים התנאים הבאים:
הקריירה שלי בנסיקה מתמדת. מפסגה לפסגה. מכיבוש לכיבוש.
אני רזה וחטוב. אין דבר כזה לסחוב משקל אחרי החגים או להיכנע לפחמימות בארוחה עם חברים.
אני בזוגיות טובה. האהבה פורחת והכל הולך חלק.
יש לי כסף, והרבה. הבנק לא מתקשר להתריע על המינוס ואין דבר כזה לחשוב פעמיים לפני שמכרטסים לברצלונה.
אני חבר לתפארת, בן מושלם, אח אהוב ודוד מהסרטים.
וכך הסעיפים ממשיכים, בזה אחר זה, מציבים לי רף בלתי אפשרי וגורמים לי לחשוב שהאושר שלי נמצא תמיד ביחס ישיר לווליום ההצלחה שלי בכל תחומי החיים.
עכשיו, העניין הוא כזה:
מי, למען השם, יכול לעמוד בחוזה כזה??
לא צריך להיות עורך-דין ממולח כדי להבין שהחוזה הזה לא הוגן ושהוא מועד לכשלון. לחיי ייסורים.
מדהים איך כשכמדובר בעבודה חדשה או דירה חדשה – אנחנו עוברים על כל הסעיפים עם זכוכית מגדלת, בודקים ומוודאים מיליון פעם שלא מסבנים אותנו, אבל כשמדובר בחוזה הפנימי שלנו עם עצמנו – אנחנו יוצאים פראיירים.
אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להצליח.
כדי להגיע להישגים בקריירה.
כדי למצוא זוגיות ואז להיות בני זוג ראויים.
כדי להיות הורים טובים ומסורים.
כדי להיראות טוב.
כדי להחזיק את כל זה ביחד.
ואז, כשמשהו לא הולך, כשאנחנו נכשלים, עושים טעות או לא מצליחים להגיע ליעד, החוזה הפנימי הזה מעניש אותנו ואנחנו נהיים אומללים ומתוסכלים.
יש לנו אפס סבלנות לטעויות, לכשלונות, לתהליכים, לקילוגרמים עודפים.
אז בשנים האחרונות הבנתי שאין דרך אחרת, אלא לשנות את החוזה שלי עם עצמי.
אני עובד קשה כדי למחוק כמה סעיפים, לשנות את ההסכם, לתת לעצמי קצת יותר מרווח נשימה, קצת יותר מקום לנפילות.
אני משתדל להיות סלחן עם מי שמשתקף מולי במראה ולהחליט שגם אם המצב לא מושלם – אני נשאר מבסוט.
זו כמובן עבודה קשה ואינסופית, ולא פעם – הסעיפים העקשניים האלה מסרבים להתגמש או להשתנות.
אבל בסוף הבנתי שהיחידי שמחזיק את העט זה אני, ואני לא מתכוון לתת לאף אחד יותר להכשיל אותי.
בטח לא לעצמי.