מחר זה ייגמר / נעם חורב

1990, מלחמת המפרץ.

אני ילד קטן בן שבע שרץ -

מהחדר למקלט עם כל המשפחה

כשאבא מותח גומיות במסיכה.

וברדיו פרשנים מברברים כהלכתם

ההמון שר ברחוב: "סדאם המטומטם"

ואמא שלי לוחשת בעיניים של נמר:

"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר".

1994, אוטובוס מתפוצץ.

מצאו את היד של הנהג זרוקה על איזה עץ

בטלוויזיה כבר עוברים לאולפן החדשות

ואז לשקופית: "זהירות, תמונות קשות".

השכנה נכנסת עם מגש של מתוקים

ועפולה עצובה, הרחובות בחוץ ריקים

רק אמא שלי לוחשת: "זה חייב להסתדר,

מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר".

2006, לבנון השניה.

אני באוטו שלי, מחפש חניה

מבול של הודעות, מילים על אוטומט:

"הקפיצו גם אותנו, נדווח עוד מעט".

והשמות זורמים לאט, פרחים שנקטפים

הרדיו מנגן את השירים הכי יפים

ואמא מתקשרת קצת לבכות ולדבר:

"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר".

2014, צוק איתן.

שלושה לוחמים עולים על מטען

תל-אביב חיה על זמני-התרעה

הרקטות מצליחות לפוצץ את הבועה.

וכמה יעלה לנו לשתוק ואז לירות?

מחשבים בבני אדם כאלו הם שטרות

ואמא שלי שולחת איזה וואטסאפ בלי הסבר:

"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר".

2018, סימן שאלה.

יש מצב שמתחילים את הכל מהתחלה

הספקולציות חוגגות, מדינה בשגעון

החבר שלי מוציא את המדים מהארון.

ואלה הם חיינו, פצעים ונחמות

כרוניקה מוכרת ושפופה של מלחמות

מטח כבוד סמיך לזכרו של המג"ד

ציורים של ילדים על הקירות של הממ"ד

ורק אמא שלי עדיין מסרבת לוותר:

"מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר".