חושך ואור / נעם חורב
כשהיינו קטנים פחדנו מהחושך.
הוא טמן בחובו שדים, רוחות, מכשפות, וסיכוי לא רע לדרוך על קוביית לגו שהשארנו זרוקה על שטיח ילדותנו.
ביקשנו שישאירו לנו אור בקצה המסדרון, שנוכל לראות, ולהיות מוכנים לכל מפלצת שלא תבוא.
והנה, ככל שאנחנו מתבגרים -
אנחנו מתחילים לאהוב את החושך, ולפחד מהאור.
אנחנו מעדיפים לא לראות.
החושך הופך לרשת ביטחון, לשריון בלתי מנוצח, לדרך מושלמת להוריד את המתג על כל מה שאנחנו לא רוצים להתעמת איתו.
אז אנחנו מאפילים זיכרונות טראומתיים, צלקות ישנות, אהבות נכזבות. סוגרים אותם בקופסה אטומה ומעלים לבוידעם.
אנחנו עוצמים עיניים כדי לא להתמודד.
לא להתמודד עם כל מה שאנחנו כל כך שונאים בעצמנו.
חוסר הביטחון שלנו. הכישלונות והטעויות שלנו.
החושך הופך לנו למקלט נצחי שבו אנחנו מאפסנים את כל מה שמפחיד אותנו.
אנחנו מכסים את הפנים במשקפי שמש כדי לא לראות, ולא להיראות. אנחנו עושים אהבה רק מתחת לשמיכות הכבדות של הצל. עוצמים עיניים בחוזקה כשאנחנו פולטים וידוי.
לאט-לאט אנחנו מבינים כמה קשה להיות חשוף לאור המעוור,
להסתכל בעיניים, לאהוב עם חלונות פתוחים, להתמודד עם כל מה שהחושך מטשטש בכישרון רב.
ואז, אם יש לנו מזל וסבלנות, מגיע רגע בחיים שבו אנחנו מתרגלים לאור.
העיניים כבר לא מתכווצות אל מול השמש.
אנחנו מעזים להסתכל על עצמנו בעיניים פקוחות -
עם כל הצלקות, והשריטות, והשיגעונות, ועודפי השומן ועודפי הכאב שאנחנו סוחבים עלינו.
לאט-לאט אנחנו מסוגלים להישיר מבט לעבר עצמנו, ויותר מזה, נותנים גם לאחרים לראות אותנו באור, ככה, כמו שאנחנו.
זה רגע קשה.
זה רגע מדהים.
זה רגע ששווה את כל הדמעות שהורדנו באור המסנוור.
כשהיינו ילדים פחדנו מהחושך.
אף אחד לא סיפר לנו שהפחד האמיתי מתחיל - דווקא כשהאור נדלק.