טיבט / נעם חורב
ברחתי לטיבט
לחפש את האמת
אומרים שהשלווה מסתתרת במזרח
זרוקה על איזה הר בירוק המהפנט
אז נסעתי לטיבט, לשכוח קצת אותך
ברחתי לטיבט
אלוהים שם משרטט
קווים ברורים של אור על השממות החשופות
זה הגג של העולם, ואפשר שם לחטט
בארונות הפנימיים ובדרכים החסומות
ברחתי לטיבט
לנסות להישרט
רציתי ליישר שם את כל מה שהתקמט
למכור את הפרארי, לזרוק ת'סלולארי
להתנזר קצת מעצמי ואז למחוא לי שם כפיים
ברחתי לטיבט, אחי אתה קולט?
כבר שנים שאני ככה, פעם חי ופעם מת
ברחתי לטיבט
ככה סתם להימלט
לארמונות החצובים שדוקרים את השמיים
הם אומרים שם שאסור להתחרט
ושאין כזה הבדל בין האש ובין המים
ברחתי עם תרמיל ודף לבן ועט
ולא שכחתי שם אותך
ולא מצאתי שום אמת
גם לא בתוכי
גם לא בטיבט.
- -
בגיל 30 נשברתי.
הכל נהיה גדול עליי - הזוגיות, הקריירה, המרדף האינסופי.
אז עשיתי את מה שבני-אדם עושים הכי טוב, וברחתי.
הזמנתי כרטיסים לחודשיים למזרח, והבטחתי לעצמי שאנדוד רחוק כל כך, עד שכל הבעיות שלי ייראו כמו נקודות קטנות ולא חשובות.
סחבתי איתי במזוודה כמה ספרים שסיפרו לי שסוד האושר טמון בכף ידי ושהבטיחו לי שקט פנימי נצחי.
עד כדי כך נואש הייתי.
איפשהו לקראת סוף הטיול הבנתי את מה שכל הבורחים מבינים בסופו של דבר -
אתה יכול לברוח לצד השני של העולם.
אתה יכול לשנן מנטרות של גורואים רוחניים.
אתה יכול לזנוח את החיים החומריים, ללבוש שרוואלים ולחבק עצים באיזו חושה.
אבל... כל זה לא באמת משנה.
הכל מתחיל מבפנים.
אין פתרונות קסם. אין קיצורי דרך.
אז ישבתי מול חוף פסטורלי בתאילנד, והגעתי עם עצמי להחלטה שכשאני חוזר לארץ, אני בוחר בדרך הקשה ומתחיל לפתור את כל הבעיות שחיכו לי שם, לאט לאט ובזהירות. עם הרבה סבלנות ועבודה פנימית.
אחרי שהגעתי להחלטה הזאת, עשיתי את הדבר היחידי שאני יודע, וכתבתי שיר שנקרא ״טיבט״.
העברתי אותו ללורן פלד, שילחין.
בלילה יצאתי למסיבת חוף כדי לחגוג את ההחלטה החדשה שלי.
שתיתי כהוגן וחזרתי לחדר לפנות בוקר, מבסוט ומסובב.
הסקיצה חיכתה לי בטלפון.
שמתי אוזניות, הקשבתי לשיר בלופים וקפצתי עם עצמי בחדר מרוב התרגשות.
תחשבו איזו תמונה מוזרה - בחור בן 30, שיכור, מרוח בצבעי גוף זוהרים, קופץ ומשתולל עם עצמו באיזה חדר קטן על החוף בתאילנד, וצורח:
״אחי, אתה קולט??
כבר שנים שאני ככה, פעם חי ופעם מת!!!!״