באמצע השדרה השמינית / נעם חורב
פתאום, באמצע השדרה השמינית, הוא עצר אותי.
זקן אחד.
רזה וחיוור.
עם פנים מקומטות יותר מהטיוטות שאני כותב וזורק.
ומקל הליכה.
וכובע פרווה שנפל לו על המצח.
״אני לא מבקש נדבות״, הוא מיהר להרגיע אותי.
״אני פשוט מאוד זקן. בן 93. ואין לי כוח לסחוב את הקניות. אני גר ממש פה על הפינה, תעזור לי.״
אז לקחתי לו את השקית מהידיים (2 טון, נשבע לכם!) והשארתי אצלו תיק בד צבעוני שהוא לא הסכים לתת לי.
״דרלינג, קום און! דיס גאי איז הלפינג אס!״ הוא צעק לאשתו שנגררה מאחור.
״50 שנה אנחנו גרים באותה דירה.״
הוא התחיל לספר לי על עצמו בזמן שהנמלים על המדרכה עוקפות אותנו.
כל כמה דקות הוא הסתובב לבדוק שאשתו עדיין בטווח ראיה.
כשקלט שהיא רחוקה מדי, ביקש ממני לעצור ולחכות עד שהיא תדביק את הפער.
״כמה זמן אתם נשואים?״ שאלתי.
הוא גילגל עיניים: ״מיליון שנה בערך.״
עכשיו, אני רואה לאן אתם חושבים שזה הולך.
שני זקנים.
נשואים מיליון שנה.
איזה חמודים!
בטח הוא יספר עליה בעיניים נוצצות, ויוכיח לנו אחת ולתמיד שיש דבר כזה אהבת נצח.
הופה! שימותו כל הציניקניים, מרימי הגבה, קטני האמונה.
אז אני עוצר אתכם כבר עכשיו לפני שתיפלו במלכודת הרומנטיקה העיסתית והדביקה הזאת. זה ממש לא סיפור כזה, כי הנה מה שבא אחר כך:
הזקן רכן אליי.
הסתכל ימינה.
הסתכל שמאלה.
ווידא שאשתו רחוקה, ואז לחש לי:
״אל תתחתן.
לא משנה מה אתה עושה... אל תתחתן!
נישואים זה שיט.״
אני מודה שהייתי קצת נבוך.
״אבל זה יכול להיות גם טוב, לא?״ שאלתי אותו.
״לפעמים. לפעמים זה גם קצת טוב״, הוא התמרמר.
לאורך כל ההליכה (שני רחובות שלקחו לנו 40 דקות) הוא לא הפסיק לטנף על מוסד הנישואים, להסביר לי למה אסור לי להתחתן ולספר לי איך הוא איבד לגמרי את הביצים שלו ולמה-מה-קרה שאשתו מחליטה הכל.
ושוב, מסתובב אליה וצועק: ״קום און דרלינג! ג׳סט א ליטל ביט מור!״
הגענו לפתח הבניין.
אנחנו עומדים ומחכים לאשתו שתגיע.
אני מחייך אליו ומנסה למצוא מילות פרידה ראויות (שיהיה לך יום טוב אדוני, וזובי על מי שמתחתן!)
פתאום ניגש אלינו השוער ולוקח ממני את השקית עם הקניות כדי להעלות אותה לדירה. כשהוא בא לקחת מהזקן את תיק הבד הצבעוני, הזקן מצמיד את התיק לגוף, הודף אותו בתנועה אלימה ולא מסכים לתת לו אותו. בדיוק כמו שעשה לי. מוזר. ״מה זה התיק הזה אדוני? למה אתה לא נותן לנו לעזור לך איתו?״ שאלתי לסיום. הזקן שתק כאילו לא שמע אותי. אז שאלתי שוב. ״זה? זה התיק של אשתי. אף אחד לא סוחב לה אותו חוץ ממני. הבנת?״ הוא צעק עליי והצמיד את התיק חזק-חזק לגוף. ״הבנתי. הבנתי הכל.״ עניתי לו וחייכתי. ״עכשיו אתה יכול ללכת, היא כבר פה. ואל תשכח מה שאמרתי לך על נישואים!״ הוא ניגש לאשתו, הושיט לה את היד, עזר לה לעלות על המדרכה ואמר לה: ״קום און דרילנג. יו ניד טו רסט.״