בלי נדר / נעם חורב
חיימקה לא דיבר בחתונה שלנו.
בדרך כלל בחתונות של גייז, הזוג מקריא נדרים אישיים שכתב. לפעמים גם לוקחים איזו אושיה שתחתן (רצינו את אדל, אבל היא לא היתה פנויה). בסוף החלטנו שכל אחד מאיתנו ידבר, ושניתן גם לחברים ולמשפחה לברך. ככה זה יהיה הכי אישי ומרגש.
כמה ימים לפני החתונה שאלתי את חיימקה: ״תגיד, סיימת כבר לכתוב משהו?״ חיימקה גימגם, ״אז זהו ש... לא נראה לי שאני אקריא משהו.״
בּוּם. הרגשתי את הווריד במצח מתנפח, אבל לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי ברוגע: ״מה זאת אומרת? זאת החתונה שלנו!״ חיימקה התפתל. ״מאמי, אתה יודע שאני לא טוב בדברים האלה. מה עכשיו לעמוד מול שלושים איש ולספר להם כמה אני אוהב אותך... זה לא אני.״
הייתי די המום. ״אבל כולם ידברו! אני. ואמא שלי. וכל החברים. והמפקד שלך. לא נשמע לך מוזר שרק אתה תשתוק?״ באופן מפתיע חיימקה השיב בשתיקה, אבל ראיתי שקשה לו. באותו רגע החלטתי ללכת נגד האינסטינקט הראשוני שלי – להיעלב, להאשים, להתקרבן, לתקוף, לעשות מניפולציות רגשיות.
בלילה, הוא נרדם לפניי. הנשימות שלו עלו וירדו, והוא נצמד אליי חזק-חזק. הסתכלתי עליו, והבנתי כמה דברים.
קודם כול, אני לא צריך מילים גדולות או נאומים חוצבי להבות כדי לדעת שהוא אוהב אותי. באמת. עברנו כל כך הרבה ביחד. אנחנו אומרים אחד לשני אלף פעם ביום ״אני אוהב אותך״ במעשים.
דבר שני, זאת גם החתונה שלו, לא רק שלי. הוא צריך להרגיש בה בנוח וליהנות מכל רגע. לא בא לי שהוא יהיה לחוץ או לא משוחרר. מספיק הלבשתי אותו בחליפה מוגזמת (אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתחתן בסנדלי שורש).
דבר שלישי והכי חשוב – זה הבנאדם שבחרתי. לא צריך לשנות אותו, ולא צריך להכריח אותו ללכת נגד הטבע שלו. כבר ניסיתי לשנות את בני הזוג שלי בעבר כדי שיתאימו לכל מיני תבניות או רשימות מכולת שהיו לי בראש. זו טעות שמשלמים עליה ביוקר. הבנזוג שלי, מה לעשות, הוא לא אחד שיעמוד ויקריא מילים משתפכות מדף. הוא איש מופנם ושתקן, אבל אין בנאדם בעולם הזה שאוהב אותי כמו שהוא אוהב אותי. פשוט אין.
מבחינתי, זה היה שיעור מדהים – ללמוד לשחרר אותו מהציפיות שלי. לתת לו להיות מי שהוא באמת, עד הסוף, ולחיות עם זה בשלום, ולא רק בכאילו (אני אלוף בלהגיד שהכול בסדר, אבל להמשיך לסחוב מטען בבטן).
החתונה שלנו, עבורנו, היתה האירוע הכי מרגש בעולם. אני דיברתי. ואמא שלי דיברה. והחברים. והמפקד של חיימקה. ורק חיימקה שתק. הוא החזיק לי את היד חזק לאורך כל האירוע ולא שיחרר.
לקראת הסוף אמא שלי לחשה לי: ״תגיד, חיים לא יגיד כלום?״ ״לא אמא.״ חייכתי אליה. היא חשבה טוב-טוב, ואז התקרבה ולחשה לי: ״יופי, ברוך השם אתה דיברת מספיק בשביל שניכם. קצת שקט לא יזיק.״
(מתוך "שמש בצנצנת")