דוד עזרא / נעם חורב
דוד עזרא,
אתמול המוות פגש אותך בפעם השלישית והאחרונה.
הרי כבר הספקת למות פעמיים בחיים שלך -
בפעם הראשונה כשהודיעו לך שעמית, הבן הבכור שלך, נפל בעת שירותו הצבאי.
בפעם השניה, 12 שנים לאחר מכן, כשהודיעו לך שאביעד, הבן הצעיר שלך, נפל בעת שירותו הצבאי.
אז אתמול הגיעה לסיומה טרילוגיית המוות הטראגית שלך.
אמא הודיעה לי בקול חנוק שהקורונה הביסה אותך.
״חבל, דווקא בזמן האחרון הוא התחיל לחיות, עם הנכדים המקסימים שאסף הביא לו, ועם גילה - אשתו המדהימה, שלא וויתרה עליו...״ היא אמרה בקול שבור של אמהות.
אני מנסה לחשוב איך נפרדים ממך, וכל מה שאני מצליח להגיד זה –
תודה וסליחה.
תודה, כי בלי שידעת בכלל, ליווית אותי בכל כך הרבה רגעים בחיים שלי.
בכל פעם שהמצב התעקם לי או שהמציאות התפוצצה לי בפרצוף, היית מופיע ומתיישב על כתפי.
הייתי מביט עליך –
על גופך הכחוש והנכנע, ועל שני הקרעים שהיו פעם עיניך, ועל עשן הסיגריות הלבן שהסתלסל מפיך כמו התכריכים הלבנים שלופפו סביב גופותיהם של בניך –
והייתי מקבל כוח.
הייתי מקבל כוח כי לידך הכל היה נראה קטן פתאום.
כי מול עוצמת הכאב שלך, כל הבעיות שלי הפכו לשוליות.
כי הרגשתי שאתה אומר לי:
״י׳ילד מפונק, על מה אתה מתלונן? אתה יודע בכלל מה זה כאב?! מהר צא החוצה, ותעוף על החיים, ותבזבז, ותהנה, ושים זין על כולם, כי לך תדע מתי יד הגורל תחליט שהיא מצליפה בך ולוקחת לך את הכסף.
או את הבריאות.
או את הילד.
או את שני הילדים.״
כן, דוד עזרא, אתה היית השר שלי לענייני פרופורציה.
אז תודה, אבל גם סליחה.
סליחה... כי אלוהים, איזה תפקיד נורא ייעדתי לך בחיים שלי.
להפוך אותך לקיסר השכול.
למקם אותך ככה, בקצה מנעד הכאב.
הרף העליון של הסבל.
להיזכר בך תמיד כדי להבין שיש לי מזל.
אני זוכר איזה יום זכרון שרבי אחד בבית העלמין בעפולה.
בדיוק אמרת קדיש על עמית, וכעבור שלושה מטרים שהרגישו כמו נצח, אמרת קדיש על אביעד.
עמדתי ליד אמא שלי, והיא הביטה בך בעיניים אדומות, מתייפחת, נושכת את שפתיה, לבה יוצא אליך, והיא כל כך רוצה לשלוף אותך מצינוק האבל הזה, ובו בזמן נצמדת אליי חזק. כל כך-כל כך חזק.
עוד מעט השמש תשקע.
כל הדברים הפשוטים יתפסו את מקומם.
ובתוך כל זה, חשוב לי שיידעו.
חשוב שיידעו שדוד שלי עזרא הגיבור, מת אתמול בפעם השלישית והאחרונה.
ואני כל כך מקווה, שאם יש אלוהים חומל בשמיים – הוא מפגיש אותך עכשיו עם הבנים שלך, שלא ראית כל כך הרבה זמן, והם רצים לקראתך בצעקות ״אבא, אבא״, ואתה נופל עליהם בחיבוק, ואתם יושבים ומריצים דאחקות ביחד. ושיסלח לי האלוהים הזה, דוד עזרא, כי יש בי חלק נורא שחושב שאולי רק עכשיו - אתה יכול סוף סוף לנוח בשקט.