האנשים המכבים / נעם חורב

במשך שנים עבדתי קשה כדי לטאטא מחיי אנשים מכבים.

נו, אתם מכירים את האנשים האלה -

כאלה קטני אמונה או פסימיים או סתם ממורמרים.

כאלה שיש להם מילים מושחזות והמון דעה על כל דבר.

כאלה שלא מהססים לפנצ׳ר חלומות של אחרים.

לפעמים הם אפילו לא יודעים שהם כאלה.

אולי ככה גידלו אותם בבית.

אולי ככה הכי קל להם להתמודד עם החיים האלה.

אולי הם פשוט משליכים על הסובבים אותם את כל הכישלונות והפחדים שלהם.

ואני... וואלה, לא מתאים לי.

החיים מספיק קשים, אין לי אנרגיות מיותרות לבזבז על אנשים שמנסים לכַבות אותי.

תמיד הנחתי שהאנשים האלה נמצאים רק במעגלים החיצוניים.

נזהרתי מהם באירועים משפחתיים המוניים או במקום העבודה.

אבל בוקר אחד אתה קם ומבין,

שלפעמים הם נמצאים ממש מתחת לאף שלך.

פשוט אף פעם לא חשבת לחפש שם, כל כך קרוב.

איזה קטע מוזר.

דווקא במקום שבו אתה אמור להרגיש הכי בטוח -

אתה מרגיש הכי מותקף.

במקום שבו אתה אמור להרגיש הכי בנוח -

אתה מרגיש הכי עצור.

איך יכול להיות שאני הולך לישון בכל לילה עם בנאדם שמוריד אותי לגובה דשא?

שדרך העיניים של החבר הכי טוב שלי, אני מרגיש כזה לוזר?

ואיך זה הגיוני שדווקא אמא שלי מנסה לכסח לי את הכנפיים?

אז אם זה מתאפשר, אתה עושה לאנשים האלה קאט ומעלים אותם מחייך.

במקרים מורכבים יותר, כמו משפחה, אתה מוצא דרך להתנתק מהם, לפחות רגשית.

אתה לומד לא לקחת אותם ללב.

לקחת בחשבון שהם מדברים מהכאב הפרטי שלהם.

להציב קיר זכוכית שקוף בינך לבינם.

באיזשהו שלב, כשאתה מצליח לשחרר לגמרי, אתה אפילו לומד לחייך אליהם.

לקחת את חיצי הרעל שהם שולחים אליך, להפוך אותם לפרחים, ולשלוח אליהם בחזרה.

אתה עומד וצופה מהצד, איך כל המילים הרעות שנשלחו אליך, מתנגשות עכשיו בקיר הזכוכית השקוף, זולגות למטה ונקברות באדמה.

(מתוך הספר "שמש בצנצנת")