הדרך הארוכה לבית הספר / נעם חורב

כשהייתי בכיתה ו', הייתי לוקח את הדרך הארוכה לבית-הספר.

תכל'ס, יכולתי להגיע בארבע דקות בדיוק, אבל הייתי יוצא עשרים דקות מוקדם יותר ועושה עיקוף.

במקום ללכת דוך ולהגיע, הייתי פונה ימינה, חותך לשדה ונכנס מהשער האחורי.

ככה יום יום, במשך שנה שלמה.

בשום אופן לא הסכמתי להיכנס מהשער הקדמי.

השער הקדמי היה מבחינתי גם השער לגיהינום.

בכל בוקר חיכה שם ביריון שעשה את המוות לכל מי שלא בא לו טוב בעיניים.

פעם לילד אחד ג׳ינג׳י.

פעם לילד שמן.

פעם לילדה רוסיה.

ואני, אני הייתי טרף קל בשבילו.

ילד עדין שאוהב לצייר ולכתוב שירים בעפולה של שנות התשעים, שנטפה גבריות מסורתית.

י׳הומו.

ואז י׳קוקסינל.

ואז יריקה.

ואז צחוק של ילד אחד. ואז של עשרה.

בריונים הרי אוהבים קהל.

ככה הייתי פותח את הבוקר, כשהוא יורה על אוטומט, מרוקן עליי מחסנית של עלבונות, ולא מפסיק עד שהייתי נבלע בתוך הבניין, מחורר מהמילים שלו.

התביישתי לספר למישהו, אז מצאתי פתרון: לעשות את הדרך הארוכה, רק כדי לא להיתקל בו.

השנים חלפו, והחיים לימדו אותי שהמושג הזה – בריונות – לא שייך רק לעולמם של הילדים.

לפעמים ילדים בריונים הופכים למבוגרים בריונים.

ואותם בריונים שסבלנו מהם בבית הספר הופכים להיות אלה שמקללים בטוקבקים.

שחותכים בכביש.

שחוסמים באלימות את מי שבא להם לא טוב.

שזורקים כסאות פלסטיק.  

שדוקרים במועדון.

הסיפור הזה כבר מזמן לא רק סיפור ההישרדות האישי שלי.

הוא הסיפור של כל האנשים שעושים את הדרך הארוכה מרוב פחד, ויש יותר מדי כאלה במדינה בזמן האחרון.

המלחמה הזאת ממש לא קשורה לפוליטיקה.

היא מלחמה של כל מי שחושש שיחכו לו מחוץ לבית רק כי השמיע את דעתו.

אין שום סיבה שבמדינה מתוקנת, מישהו אי פעם, יעשה את הדרך הארוכה לבית הספר.

לא אני.

לא אתם.

לא הילדים שלכם.