חרם / נעם חורב
ילד שעשו עליו חרם
אף פעם לא באמת מחלים
הוא רגיל לעמוד נגד הזרם
ולחטוף מכות מהגלים
וגם אם נדמה שהוא בסדר
בפנים הוא מתפקע מבדידות
וסוחב עליו את כל עקבות העדר
שדרס והרס לו את הילדות
הוא הופך להיות חייל או מפקד
והוא חלק מהחבר'ה בכאילו
אבל תמיד נשאר בו ילד שפוחד,
שצועק בקול חלש מדי "הצילו"
הוא מצליח במקום העבודה
מחייך שם לכולם עם העיניים
ואז מרגיש בלב את הצביטה
כשלא קוראים לו שוב לצהריים
והפצע הזה לא מפסיק לשרוף
גם כשהוא מרגיש כבר מאושר
הוא מבלה חיים שלמים רק בלשלוף
את הקוצים של העלבון מהבשר
הלוואי שהיינו יכולים
לחסוך את כל הסבל המיותר
כי ילד שעשו עליו חרם
אף פעם לא באמת מחלים,
הוא רק לובש בגדים של מבוגר.
(מתוך ׳שמש בצנצנת׳)