יומן מלחמה / נעם חורב
אני קם מהסלון
ועובר למטבח
כבר לא זוכר מה רציתי כל כך
ומכין לי נס
ומשקה את הצמח המטפס
ופותח את הדלת
שהכלב ייכנס
ומסמס לאחותי –
״מה עם הילדים?״
ומוציא מהארון
לאהובי
את המדים
ואני לא מוצא את עצמי
ואני לא מוצא מנוחה
ואני מנשנש מחוסר שקט
בין ארוחה לארוחה
ובודק שוב את הטלפון
לראות אם יש חדש
ומפסיק סרטון באמצע
כי יש לי לב חלש
ואני אוכל את האצבעות
בשר וציפורניים
ואני בוכה דמעות-דמעות
לא נשארו לי כבר עיניים
ואני לא מבין אם זה חלום
או שלוחה של המציאות
אני מחכה שנתעורר
שנשתחרר מהסיוט
ובראש שלי חיילים
ומחדלים
וטעויות
ואם היינו מוכנים
מה היה יכול להיות?
ואני מרותק לחדשות
ואז מנותק מהחדשות
כדי להרגיש טיפה שליטה
ואישה שנמלטה
ואיבדה את בתה
ואיבדה את ביתה
בוכה לקושמרו:
״המדינה עברה שחיטה
היא לא תחזור להיות נורמלית״
אבל מתי היא כבר היתה?
ואני מנסה להירדם
ומתחיל פתאום לחלום
על פרצופים של ילדים
ממסיבת הגיהינום
ואני לא מצליח להבין
מה קורה אצלי בגוף
מין כאבי אדרנלין
כמו בקרב אגרוף
ובטלוויזיה מדווח המגיש החלופי
שעברנו מהתגוננות
למצב התקפי
וש״עומדים עכשיו על 900,
לא מספר לא סופי.״