לב חדש מהניילונים / נעם חורב
אמא שלי חולת ניקיון. אני זוכר אותה ביום שישי, עם קוקו-ספונג'ה ומוזיקה פול-ווליום, מחזיקה מגב ביד אחת, שפריצר ביד שנייה - ונכנסת לאטרף. הייתי צריך לחכות בחוץ עד שיתייבש (חס וחלילה שאדרוך על הרטוב ואשאיר לה סימנים!). ואיתי, מחוץ לבתיהם - היו מחכים גם הבת של שרה התופרת, והבן של יפה מהפיצוחים, והבת של אסתי המורה - פרלמנט הילדים המחכים, שזכו באמא חולת ניקיון. פעם קלטתי אותה מגהצת מגבות מטבח. פעם בהיתי בה שואבת את שואב האבק בשואב קטן יותר. פעם תפסתי אותה משפריצה על אבא שלי עם השפריצר, ועוברת עליו עם סמרטוט. לפני שבוע ביקרתי בעפולה. נכנסתי הביתה ו... בלגן. כלים בכיור. צעצועים מפוזרים על הרצפה. שמיכת פליז מכווצ'צ'ת על הספה. נעליים זרוקות על השטיח. תוהו ובוהו. הסתכלתי עליה המום, והיא מיד הבינה וסיננה לי, "בסדר, בסדר, כולה קצת בלגן... מחר אני משתלטת על הכול״. כנראה שאמא שלי, סוף סוף, הפנימה משהו חשוב: בית מבולגן זה בית שחיים בו. יש כלים מלוכלכים בכיור כי תודה לאל - לא חסר אוכל. והצעצועים מפוזרים על הרצפה כי טפו-טפו יש כבר הרבה נכדים, והם כולם בריאים ושמחים, ואוהבים להשתולל אצל סבא וסבתא, ולפזר את הלגו שמחר ינעץ את שיניו המחודדות ברגלו החשופה של אבא שלי. והשמיכה על הספה נשארה שם מאתמול, כשלאמא שלי היה קר, ואבא שלי הביא לה כרבולית שהם קיבלו במבצע באיזו תחנת דלק. ויש נעליים בסלון כי אבא שלי, ברוך השם, עם כל בעיות הגב שלו, עדיין יוצא להליכות, חוזר מותש, זורק אותן על השטיח וצונח על הספה. והבית כולו מקושט בבלגן שיוצרים בני האדם שחיים בו, וכל חלק בו הוא אנדרטה לסיטואציה אנושית או לרגע קטן, ובעיקר – הבלגן הזה הוא עדות חיה לבית מפוצָץ בחום, ובאוכל טוב, ובריבים משפחתיים, ובנכדים שובבים, ובים של אהבה. חדרים לבנים סטריליים שמורים לבתי משוגעים. וכמו הבית, ככה גם הלב. לב מבולגן, שרוט, לב שפועם בכאוס מוחלט – הוא לב שביקרו בו. שטיילו בו. וכאבי הלב שלנו, הם סימן לכך שמישהו דרך על אדמת לבנו והשאיר טביעות רגל, התגלגל בבוץ, והפך את הסדר הקפוא ששורר בלב בודד, בלב חדש מהניילונים. והלוואי שעד סוף ימיי אנשים ייכנסו ויצאו מסלון לבי - ישוטטו בין החדרים, יחלצו נעליים, יפזרו לגו, ישאירו כלים ויעשו בלגן.