להניח את השקיות / נעם חורב

לפני שבוע קפצתי לסופרמרקט.

התכוונתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים, אבל כמו תמיד יצאתי בסוף עם מיליון שקיות.

הבית שלי נמצא שבע דקות מהסופר, אז ביציאה הירהרתי  -

לתפוס מונית או ללכת ברגל?

כשלא נראתה שום מונית באופק, אמרתי לעצמי:

"יאללה, אל תהיה עצלן, לֵך קצת ברגל".

העמסתי את כל השקיות והתחלתי לצעוד.

בשלוש הדקות הראשונות הכול היה סבבה. באמת.

איפשהו לקראת הסוף התחיל להיות לי קשה.

השקיות היו כבדות, הרחובות מלאים אנשים שעמדו בדרכי,

ואם זה לא מספיק  -

שקית אחת עם אורז מלא ומלא ירקות איימה להיקרע.

לא עצרתי לנוח אפילו לשנייה, כי אמרתי לעצמי  -

הנה, הבית כבר קרוב, רק עוד קצת... רק עוד קצת... תיכף תגיע.

בסוף הגעתי הביתה מזיע, מתנשף ואדום.

זרקתי את השקיות על הרצפה והתחלתי לחשוב –

אנחנו נוטים לקחת על עצמנו לא מעט.

ממלאים את שקיות-החיים שלנו עד אפס מקום.

לימודים, קריירה, מערכות יחסים, טיפול בילדים, משכנתה, משפחה.

אינסוף עניינים שממלאים לנו את הזמן ומרוקנים את האנרגיות.

ומה קורה בסוף?

או שאחת השקיות נקרעת לנו,

או שאנחנו מגיעים למחוז חפצנו מותשים בלי ליהנות מהדרך.

למה אנחנו לא מרשים לעצמנו להניח לרגע את השקיות?

במירוץ המטורף הזה שהתמכרנו אליו, אנחנו כל כך עסוקים,

ששכחנו איך לעצור ולהתאושש לפני שנמשיך במסע.

הרי יכולתי למצוא איזה ספסל, להתיישב, לנשום קצת, להרגיע את הדופק,

ואז, בכוחות מחודשים, להרים אותן שוב ולהמשיך עד הבית.

אנחנו טרודים בדאגות בלתי פוסקות בגלל הבוס שלנו.

בגלל המשקל שלנו.

בגלל הזוגיות שלנו.

בגלל ההורים שלנו.

החיים שלנו סבוכים ומפותלים, בעיות חדשות צצות כל הזמן,

מיילים דחופים מציפים את התיבה שלנו,

כל כך הרבה דברים דורשים תיקון או טיפול או התייחסות.

השקיות שלנו מתמלאות עוד ועוד, וזה בסדר. אלה החיים.

אבל כדי לשרוד את כל זה, צריך גם לדעת מתי פשוט להניח לדברים.

לזהות מתי אנחנו צריכים הפוגה, קצת זמן עם עצמנו.

לשבת מול סדרה ולא לעשות כלום בלי להרגיש אשמים.

בימים האחרונים עשיתי הסכם עם עצמי.

כשארגיש שהשקיות שלי כבדות מדי    -

אקח פסק זמן, אניח אותן, אאפשר לעצמי מנוחה,

וכשאהיה מוכן, ארים אותן שוב ואמשיך הלאה, עד הספסל הבא.

(מתוך הספר "טיוטה של אושר")