לונה פארק / נעם חורב
כשאתה אוהב מישהו, אתה נותן לו להסתובב חופשי בלונה-פארק שלך.
הוא עובר דרך השערים הצהובים, נכנס ומטייל בין המתקנים בלי מפה.
הוא לא מחכה בתור ולא צריך לעמוד בשום מגבלת גובה.
הוא עולה על רכבת השדים שלך ולומד להכיר מקרוב את כל מה שמפחיד אותך, את כל מה שמתנפל.
הוא פוגש את הבלרינה שלך, זאת שמצויר לה חיוך ורוד תמידי, ולומד לראות מֵעֵבר לחיוך הזה.
הוא מסתובב איתה עוד ועוד, חושף את הסודות האפלים שנפערים תחת שמלת הפעמון שלה, ומבין כמה קשה לה לעמוד על קצות האצבעות כל הזמן.
הוא תופס את הקרון הראשון ברכבת ההרים שלך, ובלי חגורת בטיחות יוצא למסע בכל העליות והמורדות שלך, בכל רגעי השיא והשפל. הוא צורח כמו ילד קטן כשהבטן נופלת לו לתחתונים - ובכל זאת, הוא נשאר.
הוא הולך לאיבוד במבוך המַראות שלך, שם הוא פוגש אותך על כל דמויותיך.
פעם קטן.
פעם גדול.
פעם כפול.
פעם מעוות.
ופעם אחת נדירה, כמו שאתה בדיוק.
הוא עולה על הגלגל הענק שלך, ובנקודת השיא רואה את כל כולך מלמעלה. הוא מחבר את כל החלקים לתמונה אחת שלמה של הבנאדם שאתה.
הוא ממשיך לטייל בתוכך, לעלות ולרדת מהמתקנים, להיצמד ולהחזיק חזק כשנהיה מפחיד, לשאוג משמחה כשנהיה מסעיר, ואתה סומך עליו שיהיה זהיר איתך, שידע מתי ללחוץ ומתי לשחרר, שיעז לעלות גם על המתקנים החלודים והחורקים.
מדי פעם הוא נכנס בלילות, כשהבלרינה לא מסתובבת, וספינת הפיראטים נחה על מים שטוחים, והגלגל הענק מכוסה ברזנט שחור, כי הוא רוצה להכיר אותך גם ככה, בלי האורות הבוהקים ומוזיקת הקרנבלים.
ובימים קשים, כשאתה נועל את שעריך הצהובים בפניו -
הוא נשאר לחכות בחוץ עד שתירגע ותפתח.
הוא לא מתייאש, לא נוטש, גם כשאחרים עולים על המתקנים שלך.
הוא לוקח לו שרפרף קטן, מתיישב וממתין.
הוא יודע שכשתכניס אותו שוב -
הוא יצליח להקל את הכאב, כי הוא מכיר את הלונה-פארק שלך טוב יותר מכל אחד אחר,
לפעמים אפילו יותר ממך.