מעשה בג'ינג'י שלא רצה להיות ג'ינג'י / נעם חורב
היה היה ילד ג׳ינג׳י.
לא חצי.
לא נוטה ל...
לא כמעט.
הגי׳נג׳יות שלו היתה כל כך מובהקת, ששום אדם בעולם לא יכול היה לערער על ג׳ינג׳יותו.
הוא לא אהב את זה שהוא ג׳ינג׳י.
הוא לא שנא את זה שהוא ג׳ינג׳י.
הוא פשוט נולד כזה, ג׳ינג׳י.
כמו שאחותו הקטנה בלונדינית.
כמו שלאבא שלו יש עיניים חומות (וקצת ירוקות בשמש).
כמו שהשמיים כחולים.
לאט-לאט הוא התחיל להבין שהוא שונה.
הילדים בגן הצביעו עליו.
ההורים של הילדים בגן הסתכלו עליו מוזר.
אפילו לגננת התפלק פעם: ״ג׳ינג׳י, אמא שלך באה לקחת אותך!״
הוא גדל, הג׳ינג׳י הזה.
חטף קצת הצקות בבית-הספר.
קצת מכות.
קצת מילים מושחזות שכאבו יותר מכל אגרוף.
הוא התגייס לצבא.
וגם שם, שיער האש שלו, הפך לעלבון:
״י׳ג׳ינג׳י!!״ הם צעקו לו במסדר.
ובחדר-האוכל.
ובמקלחות.
בהמשך הוא גם שמע אנשים חשובים שקבעו נחרצות:
״אלוהים לא אוהב גי׳נג׳ים.״
השכנה שלו מלמטה אמרה: ״שיהיו ג׳ינג׳ים בבית שלהם, לא בחוץ!״
ואפילו אבא שלו סינן פעם מול הטלוויזיה:
״הג׳ינג׳ים האלה... צריך להרוג את כולם.״
אז לא נשארה לו שום ברירה אלא להשלים עם העובדה שלהיות ג׳ינג׳י זו קללה.
גזירת גורל.
גזר דין מוות.
לכל מקום שלא הלך, העולם סימן לו, והסביר לו, וזעק לו, שלהיות ג׳ינג׳י זה אסור.
בושה.
חטא.
עיוות של הטבע.
אז הוא התחיל לשנוא את עצמו, הג׳ינג׳י הזה.
כמו שלימדו אותו.
הוא החביא את עצם היותו ג׳ינג׳י.
הוא בכה בלילה לכרית.
הוא עמד מול המראה וקילל.
הוא ביקש מאלוהים לקום בבוקר ולא להיות ג׳ינג׳י יותר.
או לא לקום בבוקר בכלל.
יום אחד הוא נתקל במודעה בעיתון:
״טיפול מיוחד לג׳ינג׳ים שלא רוצים יותר להיות ג׳ינג׳ים!״
״מצאתי גאולה!״ הוא חשב לעצמו, חייג למספר שהופיע בתחתית המודעה, והגיע לפגישה.
הוא נכנס לחדר קטן וישב מול איש חכם עם עיניים רכות שאמר לו:
״אתה לא חייב להמשיך להיות ג׳ינג׳י.
אני יכול להפוך אותך לבלונדיני. או לשחרחר.
אל תדאג, תעשה מה שאני אומר, והקללה תוסר.״
בהתחלה הוא הורה לו לחבוש כובע כדי לכסות את השיער.
״לא משנה מה, אל תוריד אותו״, הוא ציווה.
״לא בבוקר. לא בצוהריים. לא כשאתה עם אנשים. ואפילו לא בלילה, כשאתה לבד מתחת לשמיכה.״
הוא ניסה, הג׳ינג׳י הזה, באמת שניסה.
אבל כמה בנאדם יכול להסתובב עם כובע?
גירד לו.
והציק לו.
והקרקפת שלו התמלאה בפצעים.
בסוף, הוא היה חייב להסיר אותו.
אז האיש החכם הורה לו לצבוע את השיער.
להחליף את החלודה בפחם.
הוא קם כל בוקר, שחרחר ומאושר.
הוא לא ג׳ינג׳י יותר.
סוף-סוף הוא כמו כולם.
אבל מהר מאוד, השורשים האדומים החלו לבצבץ.
הג׳ינג׳יות העקשנית הזאת שלו שלחה זרועות ארוכות, והשתלטה לו מחדש על כל הראש.
״תגלח את השיער!״ הורה לו האיש החכם כשהבין שאין ברירה.
אז הוא נעמד מול המראה שכל כך שנא, כיוון את הסכין, והתנפל על הראש שלו כדי לחסל את הג׳ינג׳יות.
הוא הסתובב ברחוב, קירח, עירום ומושפל-ראש.
היה לו קר.
הוא הרגיש חולה.
פליט עולם.
והשערות הג׳ינג׳יות שלו צמחו בחזרה בקצב מסחרר.
הוא חזר לאיש החכם: ״הבטחת. הבטחת שלא אהיה ג׳ינג׳י יותר.״
״אתה לא רוצה מספיק״, הפציר בו האיש החכם.
״אתה צריך לרצות ממש. לרצות ממש לא להיות ג׳ינג׳י. רק ככה זה יעבוד. הכול תלוי בך.״
הוא יצא מהחדר.
בחוץ השתרך תור ארוך של ג׳ינג׳ים שחיכו לפגישה עם האיש החכם.
הם נראו עצובים. כבויים. מיואשים.
ברקע, הרדיו ניגן את השיר ״ג׳ינג׳י״ של פוליקר, והוא הבין פתאום שלא משנה מה יעשה או כמה ירצה -
הוא לא יוכל להיפטר מהג׳ינג׳יות שלו אף פעם.
ומה הסוף של הילד הג׳ינג׳י הזה?
ומה הסוף של כל הילדים הג׳ינג׳ים בעולם?
חלקם החליטו שלא שווה לחיות את החיים האלה כג׳ינג׳י.
חלקם עדיין מנסים להסתיר את ג׳ינג׳יותם.
חלקם למדו לחיות עם הג׳ינג׳יות שלהם.
להיות שמחים בה.
לאהוב אותה.
או פשוט לקבל אותה כחלק מחייהם –
כמו שאחותם בלונדינית.
כמו שלאבא שלהם יש עיניים חומות (וקצת ירוקות בשמש).
כמו שהשמיים כחולים.
לא מזמן קיבלתי בפייסבוק הודעה מחרידה בתמימותה מאישה ששאלה אותי:
״תסביר לי משהו שאני באמת לא מבינה - אם נגיד בנאדם רוצה ללכת לטיפולי המרה, אם זה בא מבחירה אישית שלו – אז מה בעצם הבעיה?״
החלטתי לענות לה פה, בעזרת הג׳ינג׳י הזה.
כי אין באמת דבר כזה טיפולי המרה מבחירה.
כשנגדל את הילדים שלנו לאהוב את עצמם, ולא משנה מה הנטיה המינית שלהם,
כשלא נגרום להם ללכת נגד הטבע שלהם,
כשלא נצעק להם שזה אסור,
כשלא נשמע את המנהיגים שלנו מגנים אותם,
כשלא ננמיך אותם לגובה דשא,
כשלא ניתן להם את כל הסיבות שבעולם לשנוא את עצמם –
אף אחד מהם לא ״יבחר״ ללכת לטיפולי המרה.
להיות הומו זה לא פגם.
לא קללה.
לא מחלה.
תכניסו את זה טוב טוב לראש שלכם –
אף הומו לא צריך שיצילו אותו מעצם היותו הומו,
בדיוק כמו שאף ג׳ינג׳י לא צריך שיצילו אותו מעצם היותו ג׳ינג׳י.