עד החתונה זה יעבור? / נעם חורב
נתחיל מהסוף: החבר הכי טוב שלי לא היה בחתונה שלי.
עכשיו, לא תגידו איזה חבר סוג ד׳, שמסמסים לו ביומולדת או שנזכרים להתקשר אליו פתאום, כי הפייסבוק הקפיץ תמונה מפעם.
חבר הארדקור.
כזה של שתים-עשרה שנה.
שהחזיק לי את היד בפרידות,
והחזיק לי את הראש מעל האסלה,
והחזיק לי את השמיים, כשחשבתי שהם נופלים עליי.
חבר שכל רגע או פצע או זיכרון שלי – איכשהו קשור אליו.
אני אומר לכם, בנאדם יש לו מזל אם הוא מוצא חבר אחד כזה כל החיים.
אז כמה חודשים לפני החתונה היה פיצוץ.
עזבו מה בדיוק קרה, זה באמת לא חשוב.
כל אחד מאיתנו שלף את הקוצים שלו, לבש את השריון שלו, ננעל בבועה שלו, ודיקלם כמו תקליט שרוט את ה״אני צודק!״ שלו.
אשכרה ילדים בני ארבע.
ואז הגיעה החתונה.
טסנו 20 איש לליסבון.
בלילות שקדמו לטיסה הייתי שוכב במיטה ולא נרדם.
להזמין אותו או לא להזמין?
״לוותר״ על כבודי ולהתקשר? (לא הבנתי אז שלהתקשר זה דווקא להרוויח את כבודי)
בסוף האגו ניצח. הוא לא הוזמן.
אולי כי רציתי להעניש אותו קצת, ולא הבנתי שאני בעצם מעניש את עצמי.
יומיים לפני החתונה חיימקה שאל אותי: ״מאמי, אתה בטוח שאתה לא רוצה להזמין אותו? שלא תצטער על זה כל החיים...״ (איש חכם, חיימקה)
״אני בטוח,״ ענה האגו במקומי.
טסנו.
אני זוכר שחיכינו, חיימקה ואני, מחוץ לחדר העירייה שבו חיתנו אותנו. כל האורחים כבר ישבו בפנים. ואז קראו לנו להיכנס.
זה היה רגע מדהים –
דהרנו פנימה, רועדים מהתרגשות, בחליפות מהודרות, כל האורחים קמו על הרגליים והריעו לנו.
ואני נודד עם העיניים -
מאמא שלי,
לאבא שלי,
לאחותי ולאחי,
לחבר'ה מהצבא,
אבל לא משנה עד כמה אני מרחיק את המבט – העיניים שלי לא נופלות על כרמל.
כי כרמל לא שם.
ואז, ברגע אחד, אני קולט מה עשיתי.
אתם מבינים? דקה וחצי לפני אחד הרגעים הכי משמעותיים בחיים שלי, אני פתאום מבין את גודל הטעות, ולא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מ״הלוואי שכרמל היה פה״.
חזרנו לארץ.
הזמן עשה את שלו, כמו תמיד, וריכך את הקצוות.
נפגשנו לדבר, הוא ואני. היה ברור שזה יקרה.
שום כוח בעולם לא יצליח להפריד בינינו.
אני זוכר את הרגע שבו ישבנו בבית שלי, צפינו בסרט של החתונה, והתחלנו לבכות.
עד היום זה מכרסם אותי, שהתעקשתי להחזיק את הכעס כל כך קרוב אליי.
להתבצר בעמדה שלי.
לדבר מהאגו. מהמקום הנעלב. הלא-נכנע. המעניש.
מה הרווחתי מזה בסוף?
לא יודע.
אולי שליטה.
אולי הרגשה ש-"הנה, אני מראה לו מה זה!״
אולי פאסון.
מה הפסדתי מזה?
הכול.
עולם ומלואו.
לפעמים אנחנו כל כך פגועים, שאנחנו מקבלים החלטות גורליות מהמקום הזה –
הכועס, הנוקם, הצודק.
אבל אז מה קורה?
הזמן עובר, ולא יעזור, הכעס בסוף נרגע. מתעגל. מתאדה.
ואז אנחנו נשארים עם ההחלטה הקשה שקיבלנו, וברוב המקרים גם עם חרטה גדולה.
לפעמים בלילות, כשאני לא מצליח להירדם, אני מריץ בראש את כל החתונה, ואני מאושר. אני מאושר כי יש עוגה, ויש טבעות, ויש צלם, ויש ריקודים, והפעם... הפעם יש גם את כרמל.