עכשיו התור לגאווה / נעם חורב

הייתי מחכה שכולם יירדמו.

ואז הייתי מתגנב לדלת, חומק בזהירות ונפלט לחסדי הרחוב.

עפולה באחת בלילה זה בית קברות.

אין כלב בחוץ.

הייתי מתהלך בדרכים צדדיות, מרחף על שבילי עפר נסתרים,

ואז הייתי מגיע אליו... הווידיאומט.

כן, פעם היה דבר כזה.

מין מכונה פרימיטיבית עם תצוגת סרטים לבחירתך.

הייתי ניגש לצד השמאלי של המכונה, שם חיכו הסרטים למבוגרים.

אני לא יודע מי החליט לשזור בין שלל סרטי הזימה גם סרט אחד לבנים שאוהבים בנים.

הייתי מסתכל ימינה. ושמאלה. ואחורה.

לוקח נשימה עמוקה, וביד רועדת לוחץ בזריזות אגבית על הסרט.

המכונה היתה פולטת אותו חרש, כאילו גם היא שותפה לסוד שלי,

ולוחשת: ״אל תדאג. זה רק בינינו.״

הייתי מחביא אותו בבטן הז׳קט, ואז עושה את כל הדרך חזרה בראש מושפל ובצעדים מהירים.

בבית הייתי צופה.

אחרי שהייתי גומר, הייתי נכנס להתקלח.

לא כי הייתי צריך.

כי הרגשתי מלוכלך.

כי רציתי לקרצף מעליי את החטא.

הייתי משפשף את כל הגוף עד זוב דם.

עד כדי כך חשבתי שאני מטונף.

ואז החלק הקשה מכולם – הדרך חזרה לווידיאומט.

אותו היצר שטען אותי באדרנלין ושלח אותי לרחוב באמצע הלילה,

כבר בא על סיפוקו.

עכשיו נשארו רק האשמה והשנאה העצמית.

ושוב – דרכים צדדיות. שבילי עפר.

ואני, מתהלך ביניהם, עם עיניים במדרכה ופנים מוכתמות מדמעות.

״רק שלא אתקל במישהו שאני מכיר,״ הייתי מתפלל לאלוהים.

אותו אלוהים שכל כך שונא אותי.

הייתי מחזיר את הסרט למכונה,

והיא היתה בולעת אותו וחותמת את פיה כמו לא היו הדברים מעולם.

אחר כך הייתי מגיע הביתה, נכנס למיטה ובוכה את עצמי לשינה.

ככה היה נגמר מִצעד הבושה שלי.

עשרים שנה עברו מאז.

בשישי הקרוב אקום לצד בן הזוג שלי והילדה שלי, בבית החם שלי,

ואכנס למקלחת שלי, שלא נדרשת לשטוף מעליי שום סוד.

אצא מהדלת, ואצעד בדרכים הראשיות, הפתוחות, הגלויות.

״הלוואי שאפגוש מלא אנשים בדרך,״ אתפלל לאלוהים.

אותו אלוהים שכל כך אוהב אותי.

אני אביט בראי החיים המאושרים שבניתי לי.

חיים שאין בהם שמץ של בושה, הסתרה או שנאה עצמית.

אני אצעד במצעד הגאווה הזה,

כדי שאף ילד מעפולה או מבני ברק או מדימונה או מתל אביב לא יצטרך אי-פעם לקרצף את עצמו משנאה עד זוב דם.

אני אצעד שם, כי אני עם מצעדֵי בושה סיימתי.

עכשיו... עכשיו התור לגאווה. (מתוך הספר "שמש בצנצנת")