על החיים ועל המוות / נעם חורב

את ההודעה הכי חשובה בחיי קיבלתי ברגע הכי לא צפוי. בתחילת המלחמה התקשרה אליי ענת, אמא של מאי נעים ז״ל.

מאי, בת ה-24, נרצחה במסיבת הנובה.

״חרטנו משפט משיר שלך על המצבה של מאי.

חשוב לי שתבוא להקריא אותו בטקס גילוי המצבה.״

״בטח שאבוא... אפשר לשאול איזה משפט חרטתם?״

התעניינתי בזהירות.

היא שתקה ואז ענתה – ״תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות.״

ביום עצוב של נובמבר ישראלי, נערך הטקס.

הגעתי לשם עם דף מקופל בכיס האחורי, ועליו מודפס השיר.

אמא של מאי דיברה, ואז הזמינה אותי.

אני ניגש למיקרופון ומתחיל להקריא את השיר.

היד שלי רועדת. והקול שלי רועד. והנשמה שלי רועדת.

תוך כדי הקראה אני מרגיש את הטלפון רוטט בכיס האחורי.

מישהו מפגיז אותי במבול של הודעות בזו אחר זו.

באיזשהו שלב אני מתחיל לדאוג כי חיימקה במילואים.

אני מסיים להקריא, נטמע בין ההמון ומוציא את הטלפון כדי לבדוק על מה כל המהומה.

פתאום אני קולט שהפונדקאית שלנו מארה”ב שלחה לנו הודעות:

״חדשות טובות חברים, סוף-סוף אנחנו בהיריון!״

ואז תמונה של שני פסים.

ואז סלפי שלה מחייכת.

תפסתי את הראש.

זה היה רגע כל כך סוריאליסטי וכל כך סימבולי למסך המפוצל שאנחנו חיים בו במדינה הזאת.

אני עומד שם, מוקף בכל המוות הזה, ופתאום מקבל הודעה על חיים חדשים.

לפני שנייה בכיתי דמעות של כאב ואובדן ושכול,

ותוך שנייה הן התחלפו בדמעות של תקווה והתחדשות.

פתאום הבנתי עד כמה הכול קשור פה בהכול.

עד כמה הכול שזור בהכול.

המעגלים כל כך צפופים, כל כך קרובים:

החיים והמוות. התקווה והייאוש. העבר והעתיד.

וככה העברנו את ההיריון הזה, בזמן שסביבנו משתוללת מלחמה.

אני זוכר את האולטרסאונד הראשון בזום עם הפונדקאית.

לרגעים לא הבנתי אם הבומים שאני שומע הם הפגזות מאיפה שחיים נמצא או הדופק של הקטנה שלנו.

ואז הילדה נולדה.

חשבנו על כמה החופש במדינה הזאת לא מובן מאליו.

החלטנו לקרוא לה דרור.

ונשבענו שנגדל אותה על פי צוואת השמחה, האופטימיות ואהבת האדם של מאי נעים. (מתוך "חוטים שקופים")