צונאמי / נעם חורב

כשדרור היתה בת שנה, הוזמנתי להופיע בלונדון.

חיימקה ואני החלטנו לטוס ולנצל את הזמן הקצר הזה, אחרי שנה כל כך אינטנסיבית.

בערב הראשון כבר יצאנו למסעדה מפונפנת.

במונית שמתי יד על חיימקה ואמרתי בעיניים נוצצות:

״החופשה שלנו התחילה באופן רשמי!״

הגענו למסעדה. אכן מפונפנת.

התיישבנו. הזמנו דרינקים. ו... שתיקה.

אני זורק משפט סתום לחלל האוויר, חיים עונה תשובה לקונית.

חיים זורק בדיחה לא מצחיקה, אני עושה את עצמי צוחק.

אני מסתכל מסביבנו. כולם נראים מבסוטים.

גם אחרי כמה צ’ייסרים משהו לא עבד.

הכימיה התחרבנה לנו.

יא-אללה, היינו כאלה מעולים במסעדות.

ופתאום... כלום.

כמו דייט ראשון גרוע.

מין ריחוק וזרות.

כאילו לא החזקנו את החיים יחד בעשר השנים האחרונות.

כשאתה עומד להיות הורה, מזהירים אותך מחוסר שינה.

מהקקי. מהצרחות של הגזים.

פחות מזהירים אותך ממה שזה עושה לזוגיות.

וזה עושה.

כי מרוב שהיינו עסוקים בלהיות הורים, שכחנו איך להיות זוג.

השנה האחרונה היתה מוצפת משימות תפעוליות.

טיפת חלב. משטח פעילות. קרם לפריחה.

במסעדה הזאת בלונדון, פתאום נוצר חלל עצום.

מה עושים עם כל השקט הזה?

כשהופכים להורים, הדינמיקות כל כך משתנות.

חלוקת התפקידים מצריכה ארגון מחדש.

הילדה שמה זכוכית מגדלת על כל הבעיות שבמשך שנים טאטאנו מתחת לשטיח.

כל החרא צף.

חשבונות ישנים נפתחו וחשבונות חדשים הצטרפו.

הכול בווליום כל כך גבוה, שהמערכת קורסת.

תוסיפו על כל זה עייפות תהומית, ומה קיבלתם?

צונאמי.

כמה חודשים לפני כן, תוך כדי ריב פיצוצים, חיימקה ארז תיק ועזב את הבית, אחרי שצרחתי עליו:

״יאללה תחזור-תחזור למילואים. עדיף!״

אחרי שעה הוא חזר הביתה.

התחבקנו בסלון ושאלנו את עצמנו איך הגענו לזה.

ובכל זאת, בתוך כל הקושי והמורכבות,

ניסינו לשלב ידיים ולזכור שאנחנו חזקים.

שמתחת ליריעות הכעס והאשמה – מסתתרת אהבה גדולה.

אז החלטנו לקחת את השנה הזאת כשנת מעבדה. שנת ניסוי.

שנה שבה מותר לעשות טעויות.

שנה שבה אנחנו נדרשים להיות סלחניים לעצמנו ואחד כלפי השני.

איפה שאפשר לשחרר – לשחרר.

איפה שאפשר להבליג – להבליג.

גם ככה זה קשה.

לקח זמן והמון ריבים כדי להתחיל לכייל מחדש את המערכת.

כדי להמשיך ולרקוד את הריקוד המטורף הזה, עכשיו בשלישייה.

לא סתם אומרים שזוג ששורד שנה ראשונה עם תינוק -

צריך לקבל פרס. (מתוך הספר "חוטים שקופים")