שתי ידיים שמאליות / נעם חורב
כשהייתי קטן, כולם קראו לי ״שתי ידיים שמאליות״.
המשפחה שלי הסתלבטה עליי בלי סוף, ובחיי שניסיתי, אבל איכשהו בסוף תמיד הצדקתי את הכינוי הזה.
לפחות פעם בשבוע הייתי מפיל כוס.
ברגע של היסח הדעת היא היתה מחליקה לי מהידיים ומתאבדת על הרצפה בקול מחריש אוזניים.
אבא שלי היה קופץ מיד במיומנות, מרחיק אותי מאזור הסכנה,
שולף את המטאטא ומנקה אחריי.
במקרה אחר, הייתי יושב עם צלחת של מקרוני אדומים, מתחיל לאכול ו... כצפוי - יחד איתי היו אוכלים גם החולצה, המכנסיים, הגבות והרצפה.
אמא שלי כבר היתה כל כך מתורגלת במצב כוננות-רוטב-אדום, שבתוך חמש דקות הבגדים כבר שייטו בנחת בכיור עם מסיר כתמים, ואני... אני רק ישבתי נבוך בצד, עם פנים אדומות יותר מהרוטב.
וככה התנהלו חיינו -
אני שובר - הם מדביקים.
אני מפיל - הם מטאטאים.
אני שופך - הם מנקים.
אני קורע - הם תופרים.
בוקר אחד, בדירה הקטנה שלי בתל-אביב, ניגשתי להוציא כוס מהמתקן לייבוש כלים, ו... טראח!
מפולת אימתנית של כוסות, צלחות וסכו״ם שהפכו לאוקיינוס מבהיל של רסיסים על הרצפה.
אחר כך הגיע השקט שאחרי הבום.
עמדתי באמצע המטבח, עדיין עם הג׳יפה של הבוקר בעיניים, בוהה בתוהו ובוהו, ולא יודע מה לעשות.
אמא שלי לא היתה שם כדי לנקות אחריי.
אבא שלי לא היה שם כדי לרוץ עם מטאטא ולהזיז אותי הצדה.
לראשונה בחיי, הייתי צריך לנקות את הבלגן שעשיתי בעצמי.
ברוכים הבאים לחיים עצמם, גבירותיי ורבותיי.
כשאתה ילד, לא משנה כמה כוסות יחליקו לך מהיד, תמיד יש מי שיסדר אחריך, יתקן, יאסוף, וידאג להרחיק אותך מהסכנה.
ואז אתה גדל ומבין שאתה צריך לקחת אחריות על הבלגן שלך.
וכשנשבר לך אגרטל או כשנשבר לך הלב - אתה נדרש לשלם את המחיר, להתמודד וללמוד איך לקום מהנפילה.
אין מי שינקה את הטינופת שהטעויות שלך השאירו.
אין מי שירחיק אותך מהכדורים השורקים בשדה הקרב של החיים.
אין מי שיסיר לך את הכתמים.
אין מי שידאג שלא תיפצע, שלא תיחתך, שלא תדרוך על זכוכיות.
אין אף אחד, חוץ ממך.
אז אין לך ברירה אלא להתאפס, להפשיל שרוולים ולסדר את המהפכה.
את מערכות היחסים שהזנחת. את האנשים שבהם פגעת.
את המינוס בבנק. את החלום ההוא שלא הגשמת.
את האהבה הזאת שחירבת במו ידיך.
אתה לומד להיזהר כשאתה מוריד כוס מהמדף, וכשמשהו מחליק לך מבין הידיים - אתה שולף מטאטא ואוסף כל רסיס זיכרון, כל שבר מהעבר, כל פיסת געגוע שעלולה להינעץ בבשרך ולפצוע אותך. אתה מעביר סמרטוט אחרון, צונח על הספה עייף ומותש, וברגע אחד קטן וגורלי, אתה מבין שהתבגרת.