תורת הלב / נעם חורב

מתישהו, אולי כשתהיי בת 16, יישבר לך הלב בפעם הראשונה.

תחזרי הביתה מבית הספר, תזרקי את הילקוט ותסתגרי בחדר.

לקראת הערב אדפוק על דלת חדרך שלוש פעמים, ואז אכנס.

״מאמי, ארוחת ערב, בואי לאכול.״

את תהיי שרועה על המיטה עם אוזניות.

תקשיבי לזמרת ששרה באנגלית על הלב השבור שלה,

ותרגישי שיש מישהו בעולם הזה שמבין אותך.

תרימי אליי מבט ותמלמלי: ״אבא, אני לא רעבה! עזוב אותי!״

שנייה לפני שאסגור את הדלת, המילים יעמדו לי על קצה הלשון:

״תקשיבי, ילדונת, חלון ההזדמנויות הזה הולך להיות קצר.

הלב שלך חשוף עכשיו. יחף.

הוא עוד לא נסגר. עוד לא התעייף.

הוא חי ופתוח וגולמי. הוא צמא להרגיש.

את יודעת כמה זה נדיר?

לפני שתשימי לב, הזמן יעבור.

הלב הזה שלך ילמד לשמור על עצמו.

להתקמצן על רגשות.

כן, מאמי שלי, ככה זה קורה.

לאט-לאט אנחנו מרדימים בתוכנו את היכולת להרגיש.

פוחדים לכאוב. פוחדים להיפגע. פוחדים להשתגע.

הזמן והניסיון זוללים לנו את האומץ להיות חשופים.

אנחנו נשארים שדודים, מרוקנים.

עם כל כך מעט לעצמנו, לאחרים.

קחי את הכאב הזה, שנדמה לך שלא תתאוששי ממנו לעולם, ותתחרעי עליו.

אל תיבהלי ממנו.

אל תפחדי להרגיש אותו עד הסוף.

כשתתבגרי, יכול להיות שהוא יחסר לך.

יכול להיות שאפילו תשתוקקי לו, ותחפשי אחריו.

החיים האלה לא סטריליים, ילדונת.

הם דפוקים ועקומים ולא תמיד הוגנים.

את רוצה להרגיש אותם בעצמות.

לנעוץ בהם שיניים.

שתקני את הזכות להגיד: ׳וואלה, אני חייתי!׳"

שנייה לפני שהמילים יפרצו ממני - אביט בך, ובסוף רק אשתוק.

הרי בנקודת הזמן הזאת את לא באמת יכולה להבין את כוונתי.

את הקסם החמקמק של כאב הנעורים אפשר לתפוס רק בדיעבד.

במקום זה אחייך ואגיד:

״טוב נשמה שלי, אז אני שם לך צלחת במיקרו. תחממי שלוש דקות ותאכלי.״

ואסגור את הדלת.

אחר כך אני אברר מי זה הטמבל הזה ששבר לך את הלבואשלח עליו את החברים שלי מעפולה.

(מתוך הספר "חוטים שקופים")