תיקיות / נעם חורב
ילד שלי, תיכף הבית יירגע. האורות בפרוזדורים יכבו. ערימות מקופלות של כביסה יעשו את דרכן לארונות הבגדים. השקט העגול יופר מדי פעם בזמזום המקרר או במנגינת הנשימות הקצובה של הילדים שעוד נשארו לי.
ואז, רק אז, יגיע הרגע שאני כל כך מחכה לו. הרגע שבו אפגוש אותך. אני אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסתרק, אכנס למיטה, אעצום עיניים, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי ואשלוף אחת.
אולי אבחר בתיקייה הישָנה מכולן, שבה ראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים דחופה ומודיע על תחיית המתים. כמה אשמח! כמה חיכיתי לראות אותך צועד בשיירת הרגליים הרדומות, פורש זרועותיך לכבודי ונופל עליי בחיבוק אינסופי. וסביבי, על שביל העפר המאובק, רצות שאר האימהות בעיניים מרצדות וידיים מבוהלות, מחפשות כל אחת בין המוני החוזרים את הילד הקטן שלה. בדרך הביתה נעצור בבית הפנקייק כאילו כלום לא השתנה.
אולי אשלוף את התיקייה ההיא, שאני אוהבת במיוחד - יום אחד באמצע הספונג'ה מתקשרים מהצבא ומבקשים לדבר איתי. "נפלה טעות..." לוחש הרמטכ"ל בקול סדוק וסמכותי. מרוב התלהבות אני מחליקה על הרטוב ומתרסקת על הרצפה. ואז לוקחים אותי לראות אותך. אתה יוצא אליי בחיוך מבולבל, ואני מתפרקת ובוכה עליך כמו תינוקת, כשסביבי פלאשים של מצלמות ומחיאות כפיים. "אמא, את עושה לי בושות," אתה לוחש לי באוזן בלי שאף אחד שומע. למחרת העיתונים מלאים בתמונות שלנו תחת הכותרת "הוא חזר!", ואהוד בנאי מקליט שיר חדש לכבודנו.
בתיקייה אחרת - אני מגלה שהכול היה חלום רע. ששקעתי בתרדמת ארוכה ודמיינתי הכול. כשאני מתעוררת על מיטת בית החולים החורקת, אתה מחזיק בידי.
בתיקייה נוספת אני מקבלת מכתב מגזירי אותיות שאומרות - "הבן שלך חי". אני נדרשת לשלם מיליון שקל, ובתמורה מחזירים לי אותך.
בתיקייה של אתמול, חייזרים משתלטים על העולם, פותחים את הקברים הדוממים, מוציאים משם את כל הילדים האבודים ומחזירים אותם בכוח-על לבתיהם.
כל תיקייה והסודות שלה. כל תיקייה והריח שלה. כל תיקייה והסיפור שלה, שאותו אני כותבת במו ידיי. ידיים יתומות של אמא שמוכנה לברוא עולמות רחוקים ובדיוניים כדי להחזיר אותך אליה. ידיים שכבר לא יחבקו אותך שוב.
אל תכעס עליי, ילד, אל תכעס אם אני נשמעת משוגעת. זה פשוט הגעגוע הבלתי נסבל שמשבש את דעתי. זה הכאב הבלתי אפשרי הזה, שעוזר לי להנדס מעשיות ואגדות. אל תכעס, זו הדרך היחידה שלי לשרוד.
אני מחכה ללילה, ואז רוקמת לפרטי פרטים את סיפור החזרה שלך. כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מדויק, בלי מקום לטעויות. אני יודעת מה אלבש, מאיזה חדר תצא, מי יתקשר, באיזו שעה זה יקרה, איך אספר לחברות שלי את כל הפרטים על כוס קפה ועוגת גבינה, איזה שיר יתנגן באוטו כשנחזיר אותך לחדר שלך, ואיזה ריח יהיה לך, אלוהים, איזה ריח יהיה לך - כשאחבק אותך.
אז אל תכעס עליי, ילד, תן לי לדמיין, תן לי לפגוש אותך בכל לילה מחדש תחת מסך של הזיות ואשליות. אני לא משוגעת, אני פשוט מתגעגעת אליך כל כך.
דמעות חמות כבר זולגות אל אוזניי. תיכף יעלה הבוקר, השמש תשלח אצבעות-זהב אל חלוני, והאור הזה, שאין לו רחמים, יגלה לי שוב שאתה עדיין אינך. אני אקום למטבח בגב כפוף, אכין סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה לילדים, אלבש את תחפושת הלביאה, אספור את כל מה שנשאר לי לחיות למענו, וכמו בכל יום, אתפלל שהיום יעבור כמה שיותר מהר כדי שיגיע הלילה, ואז - אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסתרק, אכנס למיטה, אעצום עיניים, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי, אשלוף אחת, ואוכל סופסוף לפגוש אותך.
(מתוך 'טיוטה של אושר')