אני לא יודע על מי לבכות קודם. אז אני ממיין את הדמעות, כל פעם קצת. אין לי מספיק עיניים כדי לבכות על כולם בבת אחת.

מבחוץ זה נראה כמו עוד יום רגיל אתה ילד עם תיק שעומד על השביל - הוא ארוך ומפותל כמו חדק של פיל המסע שלך תיכף עומד להתחיל הלוואי שהיתה לי...

בזמן שאנחנו מתווכחים איזה זמר ישיר באיזה טקס ומתלוננים שהעם מפולג - החטופים עדיין חטופים ועוד חייל נהרג.

פגשתי פעם דייג שאף פעם לא היה מודאג. בכל בוקר מחדש גם אם הים היה חלש הוא היה זורק חכה מהפינה הרחוקה נשען על מעקה ומחכה, ומחכה. וכששאלתי...

פעם חשבתי שכשאנחנו נפרדים ממישהו - האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט-לאט ונעלמת. אולי מגיעה למקום הנסתר הזה, שאליו מגיעים המפתחות שאיבדנו...

אנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון" ואין שום וודאות, אין שום ביטחון למה יקרה מחר החיים זורמים כמו מים ואי אפשר להיכנס לאותו הנהר...

יש פצע מדמם בלב של המדינה ורק דבר אחד יגרום לו להחלים - לא חיסולים. לא נאום נוטף מילים. לא הבטחות שווא. רק שיחזירו את כולם הביתה, ועכשיו.