אמא שלי חולת ניקיון בפסח הבית נהיה מוזיאון היא תמיד-תמיד מתחילה בסלון ואז חובטת שטיחים בחלון משם היא עוברת ישר לארונות מגיעה לכל פירור בפינות עולה על סולם לנקות חלונות ואז תחרות עם כל השכנות - למי יש בית יותר מבריק מי הצליחה היום להספיק גם את הבוידעם וגם ת׳מחסן עם קוקו ספונג׳ה וטרנינג ישן מי השמידה את כל החמץ הכיור של מי הכי נוצץ ומן הסתם, מעל הכול: מבחן האקונומיקה הגדול! אבל השנה קרה משהו אחר אמא שלי למדה לשחרר היא לא מתרגשת אם יש קצת ברדק גרביים זרוקים או שכבה של אבק יש כלי

סליחה שהתרגלתם למציאות שאף ילד לא אמור להתרגל אליה. סליחה שנאלצתם להתבגר כל כך מהר. שאתם כאלה בקיאים בסמנטיקת המלחמה, מי ישמע אתם הרמטכ״ל. סליחה שאתם שואלים ״לכמה זמן אבא הולך הפעם?״ סליחה שבצפירה של יום הזיכרון אתם מתבלבלים ורצים לממ״ד. שהציורים שלכם מקשטים את הקירות של המקלט. שאתם דואגים להכניס גם את הבובה למרחב המוגן. סליחה שאתם יודעים לחשב זמני נפילות. שאתם מצליחים לזהות אם זה בום קרוב או רחוק. שאתם משחקים באזעקות וטילים עם ילדים אחרים. סליחה שהתבטל לכם החוג. ומסיבת יום ה

לא תיקחו לי את השקט לא תיקחו לי את הנוף נצטרך למצוא את השמש כשהצל הזה יחלוף לא תיקחו לי את הרוח לא תיקחו את השפה האדמה רוצה לנוח האדמה כבר עייפה לא תיקחו את הביחד את החלום המפוכח גם בארץ המובטחת שום דבר אינו מובטח לא תיקחו את גן העדן שזורם לי בוורידים מדינה של אור ואבן תשמרי על הילדים לא תיקחו לי את הארץ כי מגיע לה יותר אל תשבו בצד בשקט כשהבית פה בוער לפעמים אני בורח אבל אף פעם לא עוזב לא תיקחו לי את הארץ שאני כל כך אוהב. (מתוך הספר "חוטים שקופים")

אדם צריך שיהיה לו קו גמר לדעת כמה מרחק עוד נותר עד שיוכל לנשום לרווחה עד שיגיע אל סף מנוחה אדם צריך שיהיה לו קו גמר לחשב כמה חמצן עוד נשאר וכמה רזרבות אפשר לנצל עד שיוכל לשבת בצל אדם צריך שיהיה לו קו גמר שלא יישבר בלילה הקר לנשוך שפתיים, לראות את הסוף ובקצה האוקיינוס לגעת בחוף אדם צריך שיהיה לו קו גמר אחרי מקצה הכאב שעבר לדעת בדיוק למה הוא נדרש עד שיוכל להתחיל מחדש וכשיראה במרחק אופק ברור שורה אחרונה וסופית לסיפור יקום בו אז כוח עצום ונסתר אדם צריך שיהיה לו קו גמר. (מתוך הספר

בעיקר אנחנו עייפים המציאות שלנו פה טורפת את הקלפים ואין רגע דל ואין רגע קל רק הראש מעל המים כדי לנשום בין גל לגל בעיקר אנחנו עייפים מלבנות לילדים אוהלים בסלון להיתקע בלי סידור ולחפש שוב פתרון עייפים מסיסמאות מלהחזיק את הדמעות מכל הפרשנים, הניתוחים והדעות בעיקר אנחנו עייפים מלפתוח מאה פעם את המקרר מלתכנן לברוח אבל בסוף להישאר מהבטחות בלי כיסוי מנבואות חסרות סיכוי מלדחות את החופשה (תודה באמת על הזיכוי) בעיקר אנחנו עייפים מלהתקלח במהירות מלרוץ בזהירות מלספור את השיגורים ולחשב

השנה ראיתי את אמא שלי בפעם הראשונה. אבא שלי האהוב חלה מאוד, עד שנפטר לפני כמה חודשים. בכל התקופה הזאת היא נאלצה לטפל בו. סליחה, היא לא נאלצה לטפל בו. היא בחרה לטפל בו. תמיד הרי אפשר לבחור אחרת. כשיש אדם חולה בבית, האנשים סביבו מתגלים. וגם אמא שלי התגלתה השנה במלוא גדולתה ופגיעותה. אותה אמא שנלחמה על יד ימין שלי, כשהרופאים טענו שתישאר משותקת לעד. אותה אמא שהעבירה איתי לילות על קו הטלפון, כשהתרסקתי נפשית בצבא. אותה אמא שחיבקה את בן זוגי בחתונה, ואז הכריזה בקול רועד במיקרופון: 

רק עוד מלחמה אחת ודי רק עוד כמה צלקות רק עוד מלחמה אחת ודאי ואז הארץ תשקוט רק עוד מלחמה אחת ודי עוד כמה שמות לעת ערב עוד מלחמה אחת יותר מדי ואז לא נחיה על החרב רק עוד מלחמה אחת ודי ואז הפחד יחלוף משוררים יכתבו שוב שירי אהבה צלמים יצלמו את הנוף רק עוד מלחמה אחת ודי הארץ שלנו שבעה רק עוד מלחמה אחת, עד המלחמה הבאה.