מאז הבוקר ההוא גם אני הורדתי במשקל. השלתי מעל גופי קילוגרמים של שקט נפשי של תחושת ביטחון אישי של אמונה בקברניטי המדינה של אופטימיות חסרת תקנה קילוגרמים של תמימות של ודאות בעולם של תקווה של שלווה של אמון בבני אדם של חמלה אנושית מול המראות ועוד כמה קילוגרמים לפחות של דמעות.

פחות לפטפט בשמו של המת פחות לנאום ולצטט מילים מכובסות סיסמאות מאוסות דמעות מנומסות אין לנו ילדים להחלטות מהוססות יותר לעשות את מה שצריך לעשות כדי לשמור שלא יהיה הבא בתור.

איך אני כבר בדבר הבא עוד לא הספקתי ליהנות מכל הטוב שבא ושכנעתי את עצמי שיש סיבות לדאוג שמוקדם מדי לנוח, ומוגזם מדי לחגוג איך אני כבר בדבר הבא למה לא לשמוח, הרי יש לי סיבה ומאיפה ההרגל - לחפור בכישלונות ולדפדף כל כך מהר את כל הניצחונות איך אני כבר בדבר הבא עובר כמו שד ממסיבה למסיבה לא עוצר בצד הדרך ליהנות קצת מהנוף ואחר כך מתלונן שנמאס לי כבר לרדוף אני מטפס ומטפס, ואף פעם לא נרגע לא עוצר כדי לנשום את האוויר שבפסגה וכל הטעויות שלי מרוחות על קיר גדול וכל ההצלחות שלי כתובות תמיד

שתי אימהות מספרות את הסיפור של הזמן האחרון - אחת מתפללת שהבן שלה לא יחזור בשאלה. השנייה מתפללת שהבן שלה לא יחזור בארון.

הייתי מחכה שכולם יירדמו. ואז הייתי מתגנב לדלת, חומק בזהירות ונפלט לחסדי הרחוב. עפולה באחת בלילה זה בית קברות. אין כלב בחוץ. הייתי מתהלך בדרכים צדדיות, מרחף על שבילי עפר נסתרים, ואז הייתי מגיע אליו... הווידיאומט. כן, פעם היה דבר כזה. מין מכונה פרימיטיבית עם תצוגת סרטים לבחירתך. הייתי ניגש לצד השמאלי של המכונה, שם חיכו הסרטים למבוגרים. אני לא יודע מי החליט לשזור בין שלל סרטי הזימה גם סרט אחד לבנים שאוהבים בנים. הייתי מסתכל ימינה. ושמאלה. ואחורה. לוקח נשימה עמוקה, וביד רועדת ל

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה הפסקת האש האחרונה. (ע"פ "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר)

הוא כבר לא דופק בדלת פשוט נכנס ואז נשאר - הכאב כבר לא אורח הוא הפך להיות דייר.