אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה הפסקת האש האחרונה. (ע"פ "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר)

הוא כבר לא דופק בדלת פשוט נכנס ואז נשאר - הכאב כבר לא אורח הוא הפך להיות דייר.

כשהייתי בכיתה ו', הייתי לוקח את הדרך הארוכה לבית-הספר. תכל'ס, יכולתי להגיע בארבע דקות בדיוק, אבל הייתי יוצא עשרים דקות מוקדם יותר ועושה עיקוף. במקום ללכת דוך ולהגיע, הייתי פונה ימינה, חותך לשדה ונכנס מהשער האחורי. ככה יום יום, במשך שנה שלמה. בשום אופן לא הסכמתי להיכנס מהשער הקדמי. השער הקדמי היה מבחינתי גם השער לגיהינום. בכל בוקר חיכה שם ביריון שעשה את המוות לכל מי שלא בא לו טוב בעיניים. פעם לילד אחד ג׳ינג׳י. פעם לילד שמן. פעם לילדה רוסיה. ואני, אני הייתי טרף קל בשבילו. ילד ע

מסתובבים בינינו חיים-מתים. הם יושבים בארומה ושותים קפה הם מטיילים בשבת, אם יש בוקר יפה הם עומדים לידך בפקק באילון הם רוקדים במסיבת טבע בצפון הם בתור לפניך בשטיפת מכוניות הם מסתובבים בקניון, בין החנויות הם בבית הכנסת מולך בתפילה הם מחוברים לאוזניות ברכבת הקלה ואף אחד לא יודע, הם אלופים בלהסתיר את החושך שבנפש ואת כובד המחיר כי מבחוץ זה פגישות ואימון ואז ים ומבפנים זה צרחות ופיח ודם הם עולים על מטוס לטיול אחרי צבא הם מבקשים ממך אש על הרחבה הם אבא של אחד התלמידים בכיתה ולפעמים הם

תעשה היום משהו אחד קטן וטוב תעזור לזקנה לחצות את הרחוב תגיד "בבקשה" ו"תודה" ו"סליחה" תחזור עם זר פרחים בהפתעה לאשתך תשאיר צלוחית עם מים לחתול של השכונה תחייך למלצר בקפה שבפינה תתאפק שלא לצפור כשמתחלף שוב הרמזור תן לזאת שאחריך לעקוף אותך בתור תתלה את הציור של הילד על הקיר תגיד "שלום" במעלית לשכן שאתה לא מכיר תיתן כמה שקלים לקבצן שבחלון תפתח בשקט את התיק לשומר של הקניון תקום באוטובוס לאישה עם התינוק כשהנהג זורק בדיחה, תשתדל טיפה לצחוק תנסה להיות איש טוב כי אין לנו ברירה גם אם ז

והכי עצוב שאחרי עבר עקוב מדם אחרי שניסו להכחיד אותנו בכל העולם אחרי שהדפנו אויבים מבחוץ וניסיונות חיסול אחרי ששילמנו מחיר ללא גבול אחרי ששרדנו מחנות בקור ארגוני טרור ימים של קרב - עכשיו, עם ישראל עלול להשמיד את עצמו ממש במו ידיו. (מתוך הספר "חוטים שקופים")

המלחמה הכי גדולה שלנו, אלוהים אדירים היא לא ביוקר המחיה אלא בזילות החיים.