לאנשים תמיד יהיה מה להגיד זה לא מפחיד אותי יותר, זה לא מפחיד. כבר למדתי להשתיק את ההד של הפיצוץ לדעת מה לקחת פנימה ומה נשאר בחוץ לאנשים...

איזה מרחק יא אלוהים, איזה מרחק - בין ההמון לבין השלטון. בין האזרח הקטן לבין נואמי-הדוכן. בין משלמי המיסים לבין עמוקי-הכיסים. בין הלוחמים...

מי שהיה בגיהינום, היה ושב מתחנן שנתעורר וזועק בעיניו את זעקת כל מי שנשאר אחריו - אנחנו עדיין בחושך, גוועים ברעב הגיהינום שלנו פה -...

ואיך תמיד כולם מדברים על משפחה כזאת, שלא בוחרים – על אמא ואבא, על אח ואחות שולחים להם פרחים כותבים להם ברכות אבל מה עם כאלה שהיו איתך...

גם מדינות גיבורות לפעמים נשברות מתייסרות בשיירות ואי אפשר יותר לחטט בזמן, לחפש סימן משב תקווה קטן להתפלל או לחשוב - אולי ייפול עלינו בסוף...

איך הכול פה מתערבב בהכול – החיים והשכול הקודש והחול היום ואתמול. איך הכול פה נובע מהכול – הזעם והנחמה התקווה והאימה הפגיעות והעוצמה באותה...

לא משנה אם נטפס מתוך הבור אם יתחלף פה הדור אם נשפוך ליטרים של אור - יש פצעים שגם הזמן לעולם לא יצליח לסגור.