אני לא אותו אדם. הים לא אותו ים. האדמה לא אותה אדמה. והנשמה, מה יהיה עם הנשמה. משהו נשבר משהו נסגר המוזיקה שבי כבר לא אותו דבר - הקצב שונה העצב שונה אני כמעט כבר לא זוכר את החיים שלפני. (מתוך "חוטים שקופים")

את השיר הזה יש לגזור ולתלות על המקרר כי אחרי שהכול ייגמר אחרי שהעשן יתפזר אחרי שספירת הנופלים תיעצר - אנחנו נישאר. ואסור שנשכח איך נתנו כל כך אחד לשני איך ישב ימני עם שמאלני קיבוצניק עם עירוני דתי עם חילוני איך הסתדרנו - גם אתה ואני שלא נתקבץ רק סביב אסונות שנמצא בנו את האומץ להשתנות שנזכור גם אחרי שהכול יירגע אין לנו קמטים עודפים לדאגה שנחרוט בעור את צוואת הרוקדים שנשאיר מקום טוב יותר לילדים שלא נתפתה לפוליטיקה זולה שנלך בדרכי מחילה וחמלה שלא נחזור על אותה הטעות שגם בתוך מבו

אני לא יודע על מי לבכות קודם אז אני ממיין את הדמעות, כל פעם קצת אין לי מספיק עיניים כדי לבכות על כולם בבת אחת. (מתוך "חוטים שקופים")

את ההודעה הכי חשובה בחיי קיבלתי ברגע הכי לא צפוי. בתחילת המלחמה התקשרה אליי ענת, אמא של מאי נעים ז״ל. מאי, בת ה-24, נרצחה במסיבת הנובה. ״חרטנו משפט משיר שלך על המצבה של מאי. חשוב לי שתבוא להקריא אותו בטקס גילוי המצבה.״ ״בטח שאבוא... אפשר לשאול איזה משפט חרטתם?״ התעניינתי בזהירות. היא שתקה ואז ענתה – ״תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות.״ ביום עצוב של נובמבר ישראלי, נערך הטקס. הגעתי לשם עם דף מקופל בכיס האחורי, ועליו מודפס השיר. אמא של מאי דיברה, ואז הזמינה אותי. אני ניגש למיקרופון

לכל אלה שנטבחו. שנלקחו. שנרצחו. לכל אלה שנחטפו. שנקטפו. שנשרפו. לכל אלה שנלחמו. ששילמו. שהתייתמו. לכל אלה שחיים אבל משהו בהם מת. לא נשתוק עד שנגיע אל חקר האמת.

לא משנה אם נטפס מתוך הבור אם יתחלף פה הדור אם נשפוך ליטרים של אור - יש פצעים שגם הזמן לעולם לא יצליח לסגור. (מתוך "חוטים שקופים")

כשתשבי על ספת הפסיכולוג בעוד כמה שנים ותסגרי איתי חשבונות ישנים - איך העברתי לך שריטה ועוד שריטה איך עשיתי לך בושות מול הילדים בכיתה איך איחרתי למופע חנוכה האחרון איך לא תמיד אמרתי את הדבר הנכון איך לא שמרתי בשקית את כל הציורים איך הייתי קצת שונה מהאבות האחרים איך בגללי את מתוסבכת עם גברים. תזכרי דבר אחד, ילדה, הורּות היא חידה ואבא שלך עשה את הכי-הכי טוב שהוא ידע. (מתוך "חוטים שקופים")