זה לא עניין של פוליטיקה, תבין - זה לא קשור לשמאל או ימין זה לא עניין של גיל או של דת או איזה פתק תשים בבחירות עוד מעט זה לא עניין של מה נכון או לא נכון זה לא קשור לכלכלה או ביטחון זה לבלוע את הרוק ולספור עד חמש לפני שאתה פותח באש זה לזכור שהכול כאן גם ככה נפיץ זה להניח את הנשק לפני שתפציץ זה לברור כל מילה, לרכך את הלב לפני שאתה הופך אח לאויב זה לזכור שאנחנו, כולנו, שונים יש טירוף שם בחוץ, לא צריך גם בפנים זה לסגור את הפצע לעצור את הדם זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של להיו

אני פוגש הרבה ייאוש בזמן האחרון אנשים סביבי עם מחנק בגרון קרועי נשמה, מתהלכים יתומים ערים בלילות, שבורים בימים מלקטים על השביל פירורי נחמה לכאב שבנה בתוכם עוד קומה תלושים מעצמם, תלושים מהאור מחפשים איזו דרך הביתה לחזור אני פוגש הרבה תקווה בזמן האחרון פנס בודד נדלק בקצה הזיכרון אנשים שלובי ידיים כמו רשת אנושית בונים שוב את הבית, מתחילים מבראשית קפה טרי של בוקר נמזג מהקומקום אישה זקנה אומרת שגם מזה נקום ודור חדש אוסף לקחים למזכרת בדרך העולה – מהשורש לצמרת ואיש אחד שחזר מהגיהנום

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא רק תנופה לאור בטח לא עכשיו, אתה עוד לא יכול להבין את כל הסיפור הגדול הגשם יורד, האדמה רטובה הרוחות יסדרו הכול לטובה בטח לא עכשיו, כי קשה מדי לראות השמשה הקדמית שלך מוכתמת מדמעות ומה שנראה לך כמו סוף העולם יהפוך עם השנים להיות לך סולם וגם הלילה הזה, הקשוח, השבור - יתגבש להיות עוד

כשטבעתי הייתי עסוק בלחתור להדוף את הגלים באוקיינוס השחור בין הזרמים האפלים לנווט אל אי של אור ולא הרגשתי עייפות גם כשנגמר לי האוויר והחזקתי את הגוף ואת האומץ השביר רק על קו היבשה פקחתי את עיניי ואז הגיעה החולשה ונפלתי על ברכיי שמיכת החול החם היתה לי כמיטה ובגבי נפרש הים שחציתי זה עתה הרגשתי את המחנק כוויות של מלח בשפתיים עיכלתי את המרחק ואת הכובד של המים את הכאב המשתק השריפה בחתכים - לפעמים אדם מרשה לעצמו להתפרק רק כשהוא מגיע לחוף מבטחים. (מתוך הספר החדש "חוטים שקופים")

אמא שלי לא נולדה לביאה - זו המציאות פה, ששלפה לה ציפורניים שחידדה לה שיניים שלימדה אותה לנעול את הדלת, פעמיים.   אמא שלי לא נולדה לביאה - אלה החיים פה, שהשאירו אותה דרוכה ששלחו אותה לישון עם עין פקוחה שאילצו אותה לעמוד  על הרגליים האחוריות ולהקשיב בכל ליבה  לאינטואיציות הוריות.   אמא שלי לא נולדה לביאה - זה המקום הזה, בו האיוּם הוא אמיתי, ששייף לה את האינסטינקט החייתי. שהידק לה את חבל הטבור שגרם לה לזנק כשעוד הייתי גור ואם צריך גם לחטוף במקומי את הכדור.                      

כשיחזור מהמרחק עם מבט מאובק ושקט מבהיל אל תאמינו כשיאמר: ״הכול בסדר. הכול כרגיל.״ הכאב מתחבא בשתיקות הקטנות מאחורי המילים מסתתרות כוונות ושאלת השטן כבר עולה מקולו - למה אני כאן. למה הם לא. פקחו עליו עין גם אם בינתיים הוא שוקע במנוחה לפעמים עדיפה השכחה והדממה היא בעצם צרחה כשהערב מתפזר כשהאופק מאדים העצב מסתתר בתפר הפנימי של המדים כשיחזור עייף וקצר מהמקום ממנו איש לא חזר אותו הדבר, אל תאמינו כשיאמר: ״היה ונגמר.״ כי על חוף החרדה לא תמיד יש מציל והנפש לפעמים צרה מלהכיל ולא הכול

עוד מעט יתחיל משהו חדש אני מרגיש את זה, ממש. בתעלת הלידה החמה מחליקה נחמה עצומה ועוצמה טבולה ברוך ויש מי שמחכה ויש על מי לסמוך אחרי שנתיים שהרגישו כמו יום אחד ארוך עוד מעט אני אשמח אני מרגיש את זה, כל כך. כל היופי שמונח ייפתח אחרי שהתעייפתי אחרי שהתכופפתי פתאום אני אצמח ואז נחליש את הלהבות נארוז את החרבות נאפסן את שירי הקרבות ונמצא לנו בית עם תקרות גבוהות. (מתוך הספר החדש "חוטים שקופים")