בכיתה ב', בפורים המורה כתבה פתק להורים: "נא לשלוח את הילד עם משלוח מנות, אפשר להכין, ואפשר גם לקנות!" אז אבא לקח אותי למכולת של יששכר והתחיל להעמיס כאילו אין מחר - אוזני המן עם פרג ותמרים שוקולדים מחו״ל (הכי יקרים!) נחשי גומי בצבע ירוק סוכריות קופצות צמר גפן מתוק מסטיק אבטיח טופי בשקית ואפילו סוכריה שהופכת למשרוקית ביום של פורים הגעתי נרגש עם משלוח מנות שווה ממש היתה תהלוכה, נתנו לנו לרקוד והמורה התחפשה לקיפי בן קיפוד אבל בסוף היום יצאתי קצת עצוב כי קיבלתי משלוח מנות די עלוב

הקטנה שלי בקושי בת שנתיים עוד לא צמחו לה כל השיניים בשבע בערב נעצמות לה העיניים היא מצליחה להגיד רק כמה מילים היא עוד לא נגמלה מחיתולים אבל בימים מטורללים כשיש מעלינו טילים היא כבר יודעת לקחת לי את היד ולהצביע בנחישות על הממ"ד כן, היא למודת מערכות כמו גנרל עטור צל"שים לפחות במדינה בה השפה הרשמית היא מלחמה נולדה לי משימה - לתת לה נשימה רגע חסד קטן להיות לה אי שפיות, מרחב מוגן.

״אין היריון. שוב.״ שלחת לי הודעה בשתיים בלילה. ״אני מצטער לשמוע.״ עניתי לך, כי לא ממש ידעתי מה לומר. ״למה אתה ער בשעה כזאת?״ שאלת. ״אני עם הפיצקית. היא עושה לנו קרקס,״ עניתי. ״תראה מה זה, אתה לא ישן כי יש לך תינוקת. ואני לא ישנה כי אין לי.״ הוזנקנו יחד למסע הזה להבאת ילד - שני חברי ילדות מעפולה, שעברו צמודים את כל התחנות. דרור שלנו נולדה, ואת ובעלך עדיין נאבקים. ניסיון שלישי-רביעי-חמישי. התקווה, כמו כבל עם מגעים לא טובים. מגמגמת. מתנתקת וחוזרת. לגדל ילדה לצד אישה שלא מצליחה ב

ואיך תמיד כולם מדברים על משפחה כזאת, שלא בוחרים – על אמא ואבא, על אח ואחות שולחים להם פרחים כותבים להם ברכות אבל מה עם כאלה שהיו איתך בנפילות שעברו איתך צמוד את כל הטלטלות שמכירים אותך יותר משאתה מכיר את עצמך שהרגשת לפעמים שהם יותר ממשפחה כאלה שהחזיקו איתך יחד ת'חיים שנצמדו אליך שם גם בזוועות, גם בגבהים שפתרו לך בשקט כל סיוט וכל חלום שהפכו אותך בסוף למי שאתה היום כאלה שמבינים גם כשאתה שותק שיתנו לך הכל גם כשהכיס שלהם ריק שיגידו ת'אמת גם אם היא כואבת שלא יהיה להם כסא אבל יתנו

רציתי להגיד לךָ תודה. תודה שעזבת אותי. רק לפני כמה שנים שכבנו על הגג, מסתכלים על השמיים, וברגע אחד בלתי נשכח - ידך נפרדה מידי. כל כך הרבה כוכבים נפלו בלילה ההוא, אבל אף אחד מהם לא הצליח להגשים את המשאלה היחידה שלי - שתישאר. מי היה מאמין שבסוף אחזור רק כדי להגיד לך תודה? תודה שעזבת אותי. תודה, כי גיליתי שאני יכולה לבד. אתה מבין, לא היה לי לאן לברוח יותר, אז נאלצתי לעמוד מול עצמי באור, להסתכל לחולשות שלי בעיניים, לצנוח אל המקומות הכי נמוכים רק כדי לעלות שוב. תודה שעזבת אותי. תו

יותר מדי זמן שאין כאן אפור - הלבן הוא לבן. השחור - שחור. הווליום קיצוני המסר פשטני הכול רץ מולי ברשת - אלים וכוחני הפייק בתמונות השלדים בארונות העולם מתנקז לשורות תחתונות החיים קורים בקצוות המציאות עולה בלהבות משהו בי נשבר כשאני קורא את התגובות זה החוק של המשחק המסוכן הזה, הריק - מי שצועק יותר חזק בסוף הוא הצודק כי אין יותר אפור וצריך עכשיו לבחור - או שאתה אויב או שאתה גיבור כדי לראות בבהירות ולהקל את הפצע אני זקוק לקצת שפיות אני זקוק עכשיו לאמצע. (מתוך הספר "חוטים שקופים")

אני יודע, יש צרות יותר גדולות – יש רעב ומחלות מלחמות משתוללות יש סקנדלים ועוולות אני יודע, יש טרגדיות לא קטנות – משברים ואסונות יש שלדים בארונות פיגועים ותאונות אבל בתוך כל אלה - יש את הצרות שלי. בפתחי החצרות שלי. בנסיבות המצערות שלי. במחילות הכי צרות שלי. וגם אם הן לא מפוארות וגם אם הן חיוורות וגם אם לא תקראו עליהן בשום כותרות, הן עדיין צרות. אז אני צריך להוריד אותן מלבי ולשחרר את המחנק. אני צריך לפרוק אותן מגבי בלי להרגיש שאני מפונק. כדי שאחזור לנשום אני צריך לתת מקום גם לצ