הסדר של עזרא / נעם חורב

אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון. העיניים שלי מתקשחות ומתייבשות, ואני הופך לרובוט שפועל על כפתורים, ומקיים על אוטומט כל מצווה בלתי כתובה בפולחן המוות הקולקטיבי הזה. אנחנו נוסעים לבית העלמין בעפולה, אחי הגדול נוהג ומדליק את הרדיו. מישהו תמיד זורק לאוויר: "ביום הזיכרון משמיעים את השירים הכי יפים," וכולם מהנהנים בהסכמה כאילו שמעו את המשפט הזה בפעם הראשונה. ואז מגיעים ונכנסים בטור מסודר. משפחה יפה ושבורה. חלקנו בחולצות שחורות וחלקנו בחולצות לבנות (אני תמיד עומד מול ארון הבגדים ומתלבט מה היום הזה מסמל יותר - קדושה או גיהינום, ובסוף שולח יד לחולצה השחורה ומשאיר את הלבנה לשבועות). אנחנו פוסעים על השביל הצר עד שמגיעים לקברים. קיבינימט, אנחנו מכירים את הדרך הזאת יותר מדי טוב. לחיצות ידיים. "אהלן! מה שלומך? קשה, קשה..." והעיניים היבשות שלי מרצדות וקופצות וזזות במהירות מאדם לאדם, מקבר לקבר, העיקר לא לעצור לשנייה ולנחות על הספסל שעליו יושבים הדוד והדודה העצובים שלי.

וגם בצפירה, כשאני שומע פתאום את מנגינת הדמעות של אמא שלי, המנגינה הכי עצובה בעולם, אני לא מצליח לבכות. אני מנסה לחשוב על עמית ואביעד ז"ל, שני הבנים של עזרא וגילה, שרק שלושה מטרים מפרידים בין מיטות הנצח שלהם. אבל הדמעות עושות לי דווקא, והמחשבות נודדות לענייני עבודה וחברים ו"האם השארתי את הבוילר דולק כשיצאתי מהבית?" אני סולח לדמעות האלה שמשחקות אותה קשות להשגה, כי אני זוכר שחודש לפני, בערב ליל הסדר, כמו בכל שנה - הן הגיעו אליי, גדולות וכבדות ומלוחות, וצנחו על ההגדה המוכתמת ביין אדום.

בליל הסדר זה קורה לי תמיד. חודש לפני המועד המקובל. אנחנו יושבים מסורקים וחגיגיים מסביב לשולחן. ואז, התמונות מתחילות לרוץ. עזרא עם הבנים שלו עכשיו. הוא יושב על הספסל מתחת לשמיים כהים, בשקט המחריד של בית הקברות, ומדבר אליהם. מאחל להם חג שמח בין נשימות הבכי הקצובות שלו. בזמן שכל המשפחות מחליפות מתנות ופיסות רכילות, הוא לוקח את האוטו עם בקבוק יין ומצות והגדה, ונוסע להרגיע את הגעגוע, שכבר שני עשורים הוא העונש הפרטי הזוועתי שלו. עונש שאיש אינו מבין איך ולמה עליו לרצות. שולחן החג שלנו בבית ערוך כל כך יפה. אמא לא מוותרת על פרחים. כמו הפרחים באדנית הבוצית על הקברים של עמית ואביעד. וכשהיא מתכופפת לנשק אותי, עם ריח של סירים ובושם מתוק, אני יודע שעזרא, גם הוא, מתכופף לנשק את הילדים שלו, ילדי האבן, והמגע הקר שלהם כבר מּוכר כל כך לשפתיו. ובזמן שכולנו עושים "לחיים!", וכוסות היין שלנו מתנגשות לצליל זכוכיתי דק, אני יודע שהוא מניח גביעים שקופים ועצובים על שולחן שַיש יתום ממפת חג, ממלא ביין אדום ושותה כוס עם עמית ואביעד. אלוהים, איך הוא יכול בכלל לעשות "לחיים!" כשהוא מוקף בכל המוות הזה. אנחנו קוראים בהגדה, ונועה שלנו, הקטנה, נאבקת במילים המקראיות המסובכות ומנצחת אותן, ומספרת לנו בקול החלב המתוק שלה איך יצאנו מעבדות לחירות. ואי-שם מתחת לפנס שמאיר את שברי האותיות בשמותיהם של עמית ואביעד, יושב עזרא, שהפך להיות עֶבד של השְכול, שתפור כמו צל ליומיום שלו, והוא לא יצליח לצאת לחירות גם אם ילך ארבע-מאות שנה במדבר, והוא מונח בכלוב האבל הזה, צינוק רקוב ומלא טחב שהפך להיות חייו. חיי המוות שלו. ואנחנו מקריאים על ארבעת הבנים, ואני צוחק על אחותי, כמו בכל שנה, שהיא צריכה להקריא את "רשע", ומתגנבת לי לראש מחשבה של ילדים - אם התורה דיברה על ארבעה בנים, איך זה שלעזרא נשאר רק אחד? ולקול שירת ה"מה נשתנה?" אני חומק לחדר הילדות שלי בלי שישימו לב, שם הקאתי אחרי שקיבלתי את הבשורה על עמית. ועל מיטת הספפה הישנה שלי אני פורץ בבכי כי אני יודע ששום דבר לא נשתנה באמת, ואני מקווה שעזרא לקח ז'קט כי הלילות האלה של אפריל יכולים להיות קרירים, והוא הרי ישב שם כל הלילה כדי שהילדים שלו לא יישארו לבד בחג. ואני מדמיין אותו שם עם עמית ואביעד וכל החברים השקטים שלהם - איתי ויאיר ונאור ועידו. כולם שם, אחד ליד השני, כמו בסדר פסח חגיגי ודומם. ילדים שכבר לא יחזרו מהמרחבים הלא פתורים של הזמן והמרחק, ילדים שלא ימצאו ולא יחביאו אפיקומן, שלא יבקשו מאמא מצה רטובה עם שוקולד "השחר". ואני יודע שעזרא מגיע גם קצת בשבילם, כי כואב לו לראות אותם יתומים ממבקרים בסדר החרישי שאירגנו להם שם, בבית הקברות. ואני חוזר בעיניים אדומות לשולחן עם המשפחה שלי, ואמא שואלת, "לאן נעלמת?" ואני עונה שהייתי חייב לעשות טלפון, וכשאני עובר ליד נועה אני מעביר לה ליטוף על הראש. אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון. כי יום הזיכרון הפרטי שלי קצת מקדים את זה של כולם, והוא מתרחש על רקע מוספי חג צבעוניים, מארזי בושם ושאריות קניידלך שצפות בסיר מרק מהביל. והלוואי שיכולתי רק פעם אחת לגרור את עזרא אלינו בערב החג, ולשמח אותו, ולהריץ איתו דאחקות על פרעה, ולשכר אותו ביין טוב, ולעשות איתו תחרות ב"אחד אלוהינו" בלי לשאול איפה לעזאזל האלוהים הזה ומה הוא חשב לעצמו. אבל אני לא מעז, כי ברור לי שהוא לא ישאיר את הילדים שלו לבד בחג, וכמו בכל שנה, בזמן שהמדינה כולה תשב מסביב לשולחן ותעמיס חרוסת על מצה, הוא יערוך את הסדר הפרטי והכואב שלו, עם עמית היפה, ואביעד היפה, ואיתי ויאיר ונאור ועידו, וכל שאר הילדים שבזכותו לא נשארים אף פעם לבד בערב החג.