להכניס את הבטן / נעם חורב
הייתי ילד שמנמן.
כזה עגלגל עם ״חְדודים״ שהדודות יכולות לצבוט.
האמא העיראקית שלי האכילה אותי ללא לאות,
ובהתאם, קיבלה ילד-קוּבּה.
העניין הוא שילדים שמנמנים מסגלים לעצמם כל מיני הרגלים -
ילדים שמנמנים מושכים את החולצה כלפי מטה כל הזמן.
ילדים שמנמנים מארגנים לעצמם ארוחות שחיתות באישון לילה לאורו החיוור של המקרר.
ילדים שמנמנים לא מוכנים למדוד בגדים עם וילון פתוח בתא ההלבשה.
ילדים שמנמנים נשארים עם חולצה בים כי הם ״פוחדים להישרף בשמש״.
אבל בעיקר, ילדים שמנמנים מכניסים את הבטן.
הם במצב מתוכנת תמידי. אף פעם לא משחררים באמת.
כן, כן, תשאלו כל ילד שמנמן.
כשהם מצטלמים - הם מכניסים את הבטן.
כשהם יושבים - הם מכניסים את הבטן (אחרת הקפלים, אוי, הקפלים).
באירוע משפחתי - הם מכניסים את הבטן.
מול המַראָה - הם מכניסים את הבטן.
איזה הרגל נורא זה. כל הזמן לפברק בטן שטוחה.
להיות מכווץ, דרוך, בשליטה.
אין שנייה של חופש, של שחרור.
שום עיר מקלט לנשום בה לרווחה.
גם אני אימצתי לעצמי את ההרגל הזה, ודבקתי בו בעיקשות אפילו אחרי שהפכתי למבוגר רזה. הכנסתי את הבטן גם כשכבר לא היה מה להכניס. עניין של הרגל.
לפני שבוע חזרתי הביתה מאיזו ארוחה עם חברים.
חיכיתָ לי על הספה, מכורבל מול סדרה.
צנחתי לידך בּבּוּם, נשענתי אחורה, פתחתי כפתור בג׳ינס ונשמתי לרווחה.
קישקשנו קצת - איך היה לך בעבודה, איך עבר היום שלי.
אחרי חצי שעת שיחה קלטתי מזווית העין את גבעת הבטן העגלגלה שלי, מוצגת לראווה באמצע הסלון שלנו. מלאה ותפוחה כמו בלון מתוח.
בהיתי בה בעיניים מכווצות בזמן שסיפרת לי שהבוס שלך משגע אותך.
ואז פתאום, משום מקום, חייכתי. חיוך ענק, מכל הלב.
עצרת את שטף הדיבור ושלחת אליי מבט שואל, ״זהו? השתגעת סופית?!״
אז זהו, שלא.
לא השתגעתי.
פשוט הבנתי משהו באותו רגע, אהוב שלי.
הבנתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שישבתי ככה מול מישהו, עם כפתור פתוח, והבטן בחוץ.
בלי לחשוב להכניס אותה. בלי לחשוב איך אני נראה. בלי לפחד מה יגידו.
בשיחת סלון קטנה אחת נפטרתי מולך מהרגל שסחבתי שנים.
הרגל שטמן בחובו מִטען כבד של אי-נוחות, חוסר יכולת לשחרר ולבטוח, ובעיקר - שנאה עצמית סמויה.
והנה, עם האדם הנכון, כזה שנותן לי ביטחון להיות מי שאני, כזה שאוהב אותי עם כל השטויות שלי, כזה שגורם לי להרגיש יפה, אני סופסוף מצליח להשתחרר מהכלא הזה שבניתי במו ידיי, וללכת חופשי עם תחושת הבטן שלי.