אהבת הנשארים / נעם חורב

אבא שלי לא מרגיש טוב. כבר כמה שנים שהוא לא מרגיש טוב. הזיקנה נעצה בו שיניים, ולא השאירה ממנו הרבה.

הגב שלו שבור. הוא בקושי מצליח ללכת. הוא עצוב. ומהגבר החזק והעצמאי שהוא היה, נותרו עכשיו רק שאריות.

אני מבקר אותם בעפולה, ומתבונן מהצד איך אמא שלי מטפלת בו. איך היא עוזרת לו במקלחת. ומניחה לו גרביים נקיות שיחכו לו בתוך הנעליים. וחובשת לו בסבלנות את השפשופים שהוא מקבל כשהוא מועד. לפעמים, הלב שלנו יוצא לאדם החולה, ואנחנו שוכחים שמאחורי כל אדם כזה, עומד האדם שמטפל בו. וזה לא פחות קשה. לפעמים זה כל כך קשה, שכשאני שם - אני מנתק את עצמי רגשית מהסיטואציה כי אני לא מצליח להכיל אותה.

לפני חודש הוא עבר אירוע לב, והזעיקו את כולנו לבית החולים. עזבנו הכל ורצנו לאבא האהוב שלנו. ושוב, אני עומד במסדרון, ומתבונן מהצד איך אמא שלי לא זזה ממנו. איך היא מסדרת לו את הכרית. איך היא מקלפת לו תפוח וחותכת לו לפלחים, אחת מהפגנות האהבה האינטימיות והיפות ביותר בין בני אדם. אני מביט בהם מהצד, והלב שלי נקרע.

אז ביום הזה, שמקדש אהבה מקושטת ופוטוגנית של פרחים, ושוקולדים, וגיבובים רומנטיים מקושקשים (שגם אני חוטא בהם לא מעט), אני רוצה להפנות את הזרקור לאהבה טיפה אחרת. אהבה שחיה במרחבים ששייכים לאמת המרה והקשוחה של החיים. כזאת שלא מצטלמת יפה לסטורי. אהבת הנשארים. הנאחזים.

כי אהבה היא לא תמיד צלופן. לפעמים היא נייר זכוכית. לפעמים היא מלוחה ושרופה בקצוות. אהבה היא לפעמים גם להחליף לאדם שלצדך את הקטטר.

וכשאני מתבונן מהצד על אמא שלי, ועל אבא שלי, ועל הדבר האמיתי והנדיר שיש ביניהם – אני יודע שכזאת אהבה אני מאחל לעצמי. כזאת אהבה, שכמעט כבר לא רואים היום. כזאת אהבה, כמו של ההורים שלי.

פוסטים נבחרים