אחריות לכל החיים / נעם חורב

היתה תקופה כזאת, שהחיים ואני לא הסתדרנו. הם היו בלתי נסבלים אליי. או שאולי, לא יודע, אני הייתי בלתי נסבל אליהם.

הייתי מפורק אחרי פרידה. אלוהי המוזה ניהל רומנים סוערים עם כותבים אחרים. האישה מהבנק התקשרה להודיע על המינוס (באמת לא ידעתי!) אפילו הפסיכולוגית שלי טענה שעובר עליי משהו. בקיצור... קקה.

לילה אחד ישבתי עם חבר על בירה באיזה בר שכונתי. באיזשהו שלב נמאס לו להקשיב לקיטורים שלי, אז הוא דפק לי תירוץ סטייל ״הכלב שלי אכל לי את הפרזנטציה למחר בבוקר״, וחתך.

הזמנתי מונית, נכנסתי למושב הקדמי והסתכלתי על הנהג - איש מבוגר עם שפם מרשים. שפם כזה לא כל אחד יכול לגדל. הוא נראה אחד שעבר דבר או שניים בחיים, אמרתי לעצמי.

אז כיחכחתי בגרון ופלטתי לחלל האוויר: ״למה הכול חרא בחיים האלה?״

הנהג לא התרשם. הוא חשב קצת ואז שאל – ״מה, למה מה?״ בשלב הזה לא ממש עניין אותי אם הוא באמת רוצה לדעת או שהוא בונה על דירוג גבוה, אז פשוט הקאתי החוצה את כל התסכול והסבל והכאב והזיבּי שהחיים האלה האכילו אותי.

קיטרתי על הפרידה ועל האקס שלי. קיטרתי על העבודה שלי. קיטרתי על החברים שלי שכבר לא מסוגלים לסבול אותי. קיטרתי על ההורים שלי. קיטרתי על אחי. על אחותי. על האישה מהבנק. על הפסיכולוגית. קיטרתי וקיטרתי, והנהג... הנהג רק הקשיב ומדי פעם הינהן. סוף-סוף מישהו מבין אותי, חשבתי לעצמי.

כשהגענו ליעד, הוא עצר את המונית, ואז שלח יד והוריד את מגן השמש מעליי. ״מה אתה עושה?״ שאלתי. ״תסתכל במַראָה,״ הוא הורה. נעצתי מבט במראה הקטנה הזאת שתקועה בצד הפנימי. ״נו, מה אני רואה?״ שאלתי. ״וואלאק אתה... אתה עסוק בלהאשים את כל העולם, אבל פחות עסוק בלהסתכל במראה.״ שתקתי.

״אני, מה לא עברתי בחיים. שכונת מצוקה. הוצאה לפועל. ילד עם בעיות. אישה שגילו לה את המחלה יימח שמה. גם אני פעם הייתי עסוק בלהאשים את כולם.

את ההורים שלי שגידלו אותי במקום מחורבן ולא הצליחו לפרנס. את השותף שלי לעסק, הזבל הזה, שברח כשהכול התמוטט. את המערכת המטומטמת שלא הצליחה לחנך לי את הילד. את ההוא למעלה ששלח לאשתי את הבנזונה שמצאו לה בגוף.

לאן זה הוביל אותי? לשומקום. איך זה קידם אותי? לא קידם.

הייתי צריך לקבל ווחאד כאפה כדי להבין שההורים שלי נתנו לי מה שהם יכלו. שהעסק שלי התמוטט כי הכנסתי את עצמי להרפתקה מסוכנת ואז גם התביישתי לבקש עזרה. שהילד שלי עושה בעיות כי הייתי עסוק מדי ולא נתתי לו גרם יחס. שאשתי קיבלה מה שקיבלה כי כל הנשים במשפחה שלה חטפו את זה, וכמו כל הנשים במשפחה שלה – גם היא תנצח את זה.

וואלה, הכי קל להאשים את כל העולם. אבל מהניסיון שלי, ואתה לא חייב להקשיב לי - אף אחד לא אוכל חרא בחיים האלה בלי שעשה כמה טעויות.

אז הנה מַראָה, תסתכל לעצמך טוב-טוב בלבן של העיניים ותחליט - או שאתה ממשיך להיות בכיין וליילל ״אכלו לי-שתו לי״, או שאתה מתחיל לקחת אחריות. עכשיו יאללה, סע מפה, יש לי קריאה של נוסע ואני לא פסיכולוג.״

ירדתי מהמונית, נשארתי לעמוד המום על המדרכה והחלטתי: אין יותר קיטורים. אין יותר התקרבנות. אין יותר אשמים. אני האחראי הבלעדי לחיים שלי.

רק אני מחליט במה לעבוד, מי החברים שלי, ממי אני נפרד, איפה אני גר, איך ואם בכלל אני מוריד את הכרס, והאם להמשיך להיות אומלל.

נכנסתי לאפליקציה, דירגתי את הנהג הכי גבוה שאפשר, וחשבתי לעצמי: איזה חכם הוא, יא-אללה. ידעתי ששפם כזה, לא כל אחד יכול לגדל.

(מתוך ׳שמש בצנצנת׳)