גמילה / נעם חורב
נכנסתי לגמילה.
השבוע החלטתי להוריד רגל מהגז.
עוברת עליי תקופה לחוצה ועמוסה, והיא גובה ממני מחיר יקר.
אני מוצא את עצמי עצבני.
וקצר.
ולא מרוצה.
המון לא מרוצה.
אז השבוע נשבעתי לפנות לי קצת זמן כדי לעשות... כלום.
שעתיים שלמות שבהן לא אהיה עסוק בעבודה,
או באינסטגרם,
או בסדרה,
אלא פשוט אהיה עם עצמי.
נשמע פשוט, לא?
לראשונה מזה הרבה זמן, הלו״ז שלי היה פנוי כמו הכבישים בכיפור.
ביום שני,
בשעה ארבע,
התיישבתי על הספה בסלון,
מזגתי לי זירו עם קרח,
והתכוננתי ליהנות מהכלום הזה, שכל כך חיכיתי לו.
עברו 3 דקות, והתחלתי להשתגע.
פשוט לא הצלחתי להכיל את זה.
אז היד נשלחה אוטומטית לטלפון.
או לשלט של הטלוויזיה.
או למחשב.
פתאום הבנתי שאני נרקומן.
שהתמכרתי לקצב הזה, הלא שפוי, של החיים.
ששכחתי מה זה לשבת בשקט ולהיות ברגע.
שאני חייב להתעסק במשהו,
או להיות בדרך לאנשהו (עדיין לא ברור לאן).
בלי להרגיש, הפכתי להיות עבד לעידן הזה שמקדש פרודוקטיביות ואפקטיביות.
שמחפש תועלת או תכלית כל הזמן.
איך קיבינימט הגעתי למצב כזה, שאם אני לא בתנועה במשך 3 דקות, אני מתחרפן ומרגיש ריק וחסר ערך?
ככל שחשבתי על זה יותר, הגעתי למסקנות עגומות יותר.
כי זה נכון שקצב החיים מטורף.
וזה נכון שביום שבו נולד הסמארטפון, נתלתה מודעת אֵבֶל לשעמום (יהי זכרו ברוך).
אבל זה פתרון קל מדי שמחפש ״אשמים״ מבחוץ.
בסופו של דבר, העניין האמיתי הוא ש...
אני מפחד מהזמן הזה עם עצמי.
אני מפחד כי בשקט הזה של חוסר העשיה, מתחילות לצוץ המחשבות.
השאלות.
התהיות.
הגעגועים.
החרטות.
כל הסלעים שדחפתי בכוח לקרקעית המצולות, עולים וצפים פתאום.
השעות המתות האלה -
שבהן הידיים שלי לא עסוקות,
והרגליים שלי לא עסוקות,
והראש שלי לא עסוק –
אלה בדיוק השעות שבהן כל החרא צף.
החרדות העקשניות מטפסות אל הראש.
הכלבים שאילפתי חוזרים לנבוח.
העניינים הלא פתורים דופקים לי על הדלת כמו מטורפים.
אלוהים ישמור, לך עכשיו תתמודד עם כל זה.
אז האמת המצערת היא כנראה ש...
אני פשוט לא יכול לסבול זמן איכות עם עצמי.
שאני מעדיף להתעסק באלף דברים אחרים, רק לא לחיות בתוך הראש שלי.
איזה קטע דפוק.
אז נכנסתי לתהליך גמילה.
אני מנסה להעביר קצת זמן של חוסר מעש במהלך היום, וללמד את עצמי את ״אמנות הלא לעשות כלום״.
איך הולך בינתיים? לא משהו.
אבל אני ממשיך לנסות, פעם ביום לפחות, לכמה דקות.
בלי להיבהל מעצמי. בלי להרגיש שיכולתי לעשות משהו יותר טוב בזמן הזה. בלי להרגיש אשם. כי וואלה, מסתבר שלעשות כלום זה לפעמים הרבה יותר קשה מלעשות המון.
Comments