געגוע / נעם חורב

אני מתגעגע אליך.

הזמן חולף, והגעגוע לא דוהה, הוא רק משנה צורה. פעם הוא היה מגיע בבום. כמו מחבל מתאבד, בלי אזהרה -

אני יושב עם חברים בסלון ופתאום קופא, כי מישהו זרק את השם שלך לחלל האוויר.

אני מדליק סיגריה בגשם ונזכר איך עישָנו בשרשרת בתחנה עד שייפסק המבול.

אני נקרע מצחוק מקטע שראינו מיליון פעם ב"חברים", ובבת-אחת חוטף צמרמורת בעורף.

והיום, היום הגעגוע מנומס יותר. הוא מתגנב על קצות האצבעות, כמו מילים של משורר. מבקש רשות להיכנס בדלת האחורית. עד כדי כך הוא מהסס, שלפעמים אני צריך לזמן אותו. אני שורף לילות שלמים בהַנשמת הזיכרונות שלנו, כדי שלא תימחק לי. שנייה לפני שאני נרדם, אני כותב תסריטים בראש ומכאיב לעצמי בכוונה. מכאיב לעצמי ומשתולל מהנאה על הכאב הזה, שכמו "במבה" - עוד לא החלטתי אם הוא מתוק יותר או מלוח יותר.

ויותר ממה שאני מתגעגע אליך, אני מתגעגע אליי. אדם, מסתבר, תמיד בסוף מתגעגע לעצמו.

אני מתגעגע לדרך שבה נשקפתי מעיניך. לאיש הזה שהפכת אותי להיות. לאיך שאהבת אותי, ככה, כמו שאני.

לכישרון שלך לגרום לי להרגיש גבוה ברגעים הכי נמוכים שלי. לתחושה הממכרת והמהתלת הזאת של להיות נאהב בלי תנאים, כאילו יש דבר כזה בכלל.

מכל ההיסטוריה המפוארת שלנו זכורים לי דווקא הפרטים הקטנים - איך גילגלת את המעיל שלך ברכבת כדי שיהיה לי נוח לשים את הראש. הסדין האפור שתלית על החלון כדי שהשמש לא תיכנס ותעיר אותנו בבוקר. הפונט העגול והמדויק של שמותינו על הדלת. צלקת הדבק שנשארה אחרי שתלשנו את השלט ההוא.

כן, אהובי לשעבר, הגעגוע אליך קורע אותי, כל פעם קצת, אבל הגעגוע למי שהייתי כשהייתי איתך - זה מה שהורג אותי באמת.

פוסטים נבחרים